“כראוי לשמו, מבאר הספר "קדיש" את משמעותו של הקדיש, המוכר לציבור הרחב בעיקר בהקשר של אמירת קדיש יתום, וסוקר את סוגי הקדיש האחרים. לאון צ'ארני ושאול מייזליש משלבים בספר שעיקרו עיוני את מהלך התחקותם אחר תולדות הקדיש על סוגיו ונוסחיו השונים. בעשותם כן הם מקימים שער כניסה לעולמם של חכמים הנגיש גם למי שאינו מצוי במסורת יהודית. באופן נהיר מתוארות משמעויות הולכות ומתרבות בהקשר לקדיש, מוסברים לעומק חובות החלים לגביו, כדוגמת אמירתו במניין ועוד. תוך הניסיון להתחקות אחר מקורה של התפילה מובאים שפע של סיפורים פיקנטיים ונוגעים ללב שהקדיש שזור בהם כחוט השני. כך למשל מתאפשר למבקר להתחקות אחר תולדותיו של בית הכנסת איצקוביץ בבני ברק, אחר סיפורה של יהודיה בת ירושלים, אשת רב שנהתה אחר מוסלמי ועקרה בעקבותיו לחברון, אחר אמרותיו המופלאות של רבי מנחם מנדל, האדמו"ר מקוצק, מפגשו הדרמאטי של יהושע, חייל יהודי עם וושינגטון, נשיאה הראשון של ארצות הברית ועוד. מבחינות אלו הספר מעניין, מחדש וסוחף אך עם זאת יש בו אספקטים שונים הלוקים לדעתי בחסר.
לצד ההתחקות העיונית אחר תולדותיו של הקדיש, חסרה מאד החזרה אל מקורותיו של הקדיש ממש, אל הימים בהם צורפו משפטיו יחדיו לכדי יצירת קטע בעל משמעות נבדלת המאחדת פסוקים ומקורות. באותה מידה חסרה לדעתי התייחסות כלשהי אל דיני האבלות שקדמו לו ואולי גם בירור המשמעות של אמירת הקדיש עבור המאמין עצמו דרך ראיונות עם אומרי קדיש. במובנים אלו, היה אולי על המחברים להרחיב ולספר על המשמעות שהטקסט מגלם עבורם, מעבר לחשיבות שהם מקנים לעצם אמירתו.
סיפורם האישי של הכותבים מתואר לעתים בצורה מאולצת מאד, מה גם שתדיר חלים בלבולים בין כתיבה בגוף ראשון (אנחנו) לבין גוף שלישי (הם). בקטעים מסוימים נראה לי הטקסט עצמו מאולץ, כאלו הוא בא להוכיח את כוחו של הקדיש ואת המקום שהוא תופש בכל מקום ומקום בחיי היהודים ובכך מנתק אותו ממכלול תרבותי ודתי רחב הרבה יותר שהקדיש הוא אך אחד מביטויו.
פרק שצרם לי במיוחד הוא פרק ו', שכותרתו "שואה". ראשית, מתמיה שפרק זה מובא בנפרד מהפרק הבא, שנקרא "המסע באירופה". שנית, תמוה בעיני שפרק שהובדל במכוון ושניתנה לו כותרת כמו זו שניתנה לו הוא בן פחות מארבעה עמודים. אני סבור שיש בכך משום רידוקציה של הזוועה. בנוסף – צורמים לי חלקים בתוכנו עד מאד. המשפט "מסתבר כי גם בימי האימה הגדולים ביותר ובתופת עצמה המשיכו יהודים לשמור על גחלת היהודית וצלם יהודי, וה"קדיש" נאמר גם שם" (עמ' 102) מעורר בי התקוממות. בפרק הקצרצר מובאות מספר עדויות ממחנות הריכוז, אך לא מובא אף סיפור ממחנות ההשמדה, אתרי התופת האמיתית. מעבר לכך יש לשאול האם באמת כה מתמיה שהקדיש נאמר גם במקומות אלו? וכי מה יותר קרוב לו לאדם מאשר אמונתו, בפרט בשעת מצוקה כה גדולה?
בהמשך נסקרים בספר בהרחבה דיני קבורה ומנהגי אבלות שונים הנהוגים ביהדות. שלב אחר שלב מבוארים מנהגי הלוויה, הקבורה, השבעה ובהמשך גם משמעויותיהם של ימי זיכרון, טקסי גילוי מצבה ועוד. במובנים אלו שופך הספר אור על עניינים הנוגעים לכולנו מבלי שרוב הציבור יכיר את משמעויותיהם וגלגולם.”