פתח דבר
שירה בפיסגת העולם
מטרתו של אוסף זה היא להביא את השירה הישראלית בשיאיה ובפריסתה הרחבה (גם אם בייצוג מצומצם מטבע הדברים), החל מאד"ם הכהן הכואב את נידחותה של השפה העברית באמצע המאה ה 19 בגולה (הוא נולד עוד במאה ה 18!), לפני תחייתה המופלאה של העברית בארץ ישראל, ועד למשוררת תל אביבית צעירה, ואן נויין, צאצאית למשפחת פליטים וייטנאמית שהתאזרחה בארץ, ואין תל אביבית וישראלית ממנה, עם כל שאר הנפש הווייטנאמי.
בין לבין אנחנו חוצים עם שירי האוסף הזה את תולדות הציונות והארצישראליות, מימי הגעגוע לציון בנגינה אשכנזית ("כל עוד בלבב פנימה", בנוסח המלא והמקורי של "התקווה" המובא כאן), דרך ימי החלוצים הראשונים בארץ ישראל, שקידשו את מעשה ההתיישבות והפכו אותו לתפילה ולתפילין החדשים ("עוטפה ארצי אור כטלית / בתים ניצבו כטוטפות / וכרצועות תפילין גולשים כבישים סללו כפיים" - שלונסקי), דרך השואה ("כי זה מכאוב לבלי ריפאות עוד" - אורי צבי גרינברג), עבור במלחמת השחרור ("הנה מוטלות גופותינו" - חיים גורי) ושאר מלחמות ישראל, ועד לשירה האישית בעיקרה של הדורות האחרונים.
כך אנחנו חוצים באוסף הזה את ימי ההגייה האשכנזית וההגייה הספרדית, את ימי שירת החרוז וימי שירת הדיבור, את ימי משוררי האלפיים ואת ימי שירת הפזמון הגדולה. שירי אושר ושירי דיכאון. שירי אלוהים ורוח. שירי אהבה וחוכמה. שירי יַלדוּת וזִקנה. שירי מין ובדיחה. כולם מיוצגים כאן, וכולם מציגים את השירה הישראלית בשיאיה הנפלאים, הניצבים לעניות דעתנו בפיסגת השירה העולמית. איפה עוד בעולם משורר כמו אלתרמן, למשל, מגדולי השירה העולמית מאז ומעולם? איפה עוד משוררת כמו יונה וולך? כך חלק גדול מן השירים בספר הזה הם מן היפים ביותר שיש בשירה העולמית בכלל.
ליבו של הספר הוא אמנם השירה הישראלית, שראשיתה לפני כמאה שנה במעבר מן הנגינה המלעילית אשכנזית ("שלום רב שובך, ציפורה נחמדת") לנגינה המלרעית ("פגישה, חצי פגישה / מבט אחד מהיר"), אבל הרגשנו שבלי לפתוח במשוררי ההשכלה וחיבת ציון שקדמו להוויה הישראלית, ולמעשה הקימו אותה בגולה, לא נוכל להיות שלמים עם עצמנו ועם מלאכתנו. אנחנו לא כנענים. אצלנו ההוויה הישראלית החדשה לא מתחילה בארץ ישראל. היא מתחילה בגולה המתגעגעת לציון, והיא נמשכת אל ציון עצמה. ועוד קודם לכן היא מתחילה בתנ"ך, כמובן, ספר אלוהים שברא את העולם בעברית (ר' "היברו מאן" של אהוד בנאי), עוברת אל סידור התפילה ואל משוררי תור הזהב בספרד, ונמשכת אל השירה העברית החדשה, מהתחלותיה בגולה, עם המרידה נוסח יל"ג בדיכוי הרבני (בשיר כמו "קוצו של יוד", שלא נכלל כאן לצערנו בגלל מגבלות המקום). משם אנחנו מתחילים את האוסף הישראלי הזה, למעשה מראשית הציונות.
גם עצם מושג המשורר הישראלי שלנו הוא רחב מאוד, והוא חל על כל המשוררים שכתבו וכותבים עברית בדורות האחרונים, יהודים ולא יהודים, ישראלים ולא ישראלים, כאלה שישבו ויושבים בארץ וכאלה שכתבו בגולה (כמו חיים לנסקי שנכלא בסיביר ומת שם בעוון כתיבת שירה בעברית, ומעולם לא ראה את הארץ). אנחנו שמחים במיוחד להכניס לאוסף הישראלי הזה משוררים לא יהודים לכאורה, כמו אלישבע הרוסייה, אנטון שמאס הערבי נוצרי, סלמאן מצאלחה הערבי דרוזי או ואן נויין הווייטנאמית, שאמנם אינם יהודים על פי הרבנות הרשמית, אבל בעינינו הם כולם עבריים מוחלטים וישראלים מוחלטים, ממש כמונו. כי העברית שלהם והשירה העברית שלהם הן מעשה ההשתראלות (על משקל התייהדות) הכי מושלם שאנחנו יכולים להעלות בדעתנו.
במסגרת ההרחבה העברית והישראלית הזאת הכנסנו לתוך האוסף הזה גם שירים שרק מיעוטם כתוב במקור בעברית, אבל אין עבריים מהם, החל מאותו "היברו מאן", שרובו אנגלית באותיות עברית, דרך שירו של פאול צלאן הכתוב אמנם גרמנית ברובו, אבל כולל גם שתי מילים עבריות במקור ("קומי אורי") ועד לשיר "ישראליזם", להיט שנות השמונים של להקת "צבא האוהבים" השוודית ("army of lovers"), המבוסס על "שלום עליכם" בעברית. אמנם רוב מילותיו באנגלית, ובכל זאת יש בו כמה מילים עבריות, ועל פי עצם שמו הרי אין ישראלי ממנו. ונזכיר לעצמנו בהקשר זה שגם ספר דניאל כתוב ברובו בארמית, ורק מעט העברית האלוהית המופלאה שבו הכניסה אותו לתנ"ך.
השם שבחרנו - "השירים הכי יפים בעברית" - מחייב, כמובן, ואכן כל השירים הכלולים באוסף זה נמנים לדעתנו עם השירים הכי יפים בשירה העברית החדשה, כל אחד על פי דרכו, ועם זאת אין מדובר כמובן בכל השירים הכי יפים אלא רק בחלק מתוכם. חלק אחר, כמו הכוכבים ההם, נשארו בחוץ. מה לעשות. היינו חייבים להגביל את עצמנו לכ 360 שירים. וזה מה שעשינו. האוסף הראשוני שבחרנו היה כפול מזה. וגם בו כמובן לא היו כלולים כל השירים הכי יפים. אולי נוציא פעם מהדורה מורחבת. אלף שירים נראה לנו מספר הרבה יותר נכון לאוסף השיאים של השירה הישראלית.
צריך גם להבדיל בין המשקל הכמותי המצומצם שנתנו כאן לשירה הקדם ישראלית, אם מותר לקרוא לה כך, שירת המלעיל בגולה ובארץ (אד"ם הכהן, נפתלי הרץ אימבר, יל"ג, ביאליק), לבין לב הספר הזה: השירה הישראלית, שהתחילה כאמור למעשה לפני כמאה שנה בסך הכול, בניסיונות המעטים והספורים, בשוליים הספרותיים של אז, לכתוב בעברית הספרדית המדוברת, שחידש בן יהודה (בעוד המשוררים הספרותיים הוותיקים - ביאליק, למשל - ממשיכים לכתוב בנגינה האשכנזית הישנה, כמו קודמיהם למסורת השירה הכתובה של המאות האחרונות). הפריצה הגדולה של השירה הישראלית, בנגינה הספרדית המדוברת, אירעה אמנם בעיקרה בשנות העשרים של המאה העשרים עם שיריהם המלרעיים הראשונים של רחל ושלונסקי (שכתב בתחילתו גם הוא בנגינה המלעילית!), אבל כעשור קודם לכן כבר כתבו בעברית הספרדית המדוברת ונלחמו למענה פורצי דרך גדולים כמו זאב ז'בוטינסקי הגאוני, ראש הלוחמים למען ההברה הספרדית, שתרגומיו המלרעיים הראשונים, הבלתי רגילים ביופיים, עומדים במידה רבה ביסוד השירה הישראלית החדשה. הוא פירסם את "העורב" של אדגר אלן פו ואת המרובעים של עומר כייאם עוד ב 1914 מתוך הצהרה מפורשת כי "דעתו היא כי שפת שירתנו החדשה היא העברית הספרדית, ואם כי קלי ערך הם חרוזיו, דעתו תנצח" (זאב ז'בוטינסקי, ההקדמה לספר תירגומי השירה משנת 1914). ואכן העברית הספרדית ניצחה, וניצחון זה קובע את ראשיתה של השירה הישראלית, לפני כמאה שנה (גם אם אין מדובר כאן בשנה מסוימת וחד משמעית אחת. ז'בוטינסקי הראה למשל לביאליק את תרגומו ל"העורב" עוד ב 1912). ומכאן הולכת ומתפשטת השירה הישראלית, עם כל גדוליה במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת, כאן ועכשיו. כולל צעירים בשנות העשרים של חייהם. כולם מיוצגים כאן לדורותיהם. מאז ועד היום.
בעניין אחרון זה - המשוררים הצעירים - התלבטנו לא מעט. מה עושים עם כל מאות המשוררים הטובים הפורצים סביבנו ובוקעים מתוך עשרות ומאות כתבי העת והבמות לשירה בכל אתרי האינטרנט, הספרים והעיתונים? איך להבדיל בין כל המשוררים האלה, שחשיבותם עוד לא הצטללה במבחן הזמן, ורובם כותבים בסגנון דומה (שסימניו על פי רוב: דיבור שירי מוצפן בעיקרו, התרחקות מוחלטת מן החרוז, וסוג של יומניות פרטית לגמרי). בסופו של דבר, אנחנו מבקשים לראות במבחר המשוררים הצעירים והמשובחים שהבאנו כאן רק ייצוג, לא יותר מייצוג, אמנם איכותי מאוד בעינינו, לדור שלם של מאות משוררים צעירים ועמוקי מהות הכותבים היום.
התלבטנו גם ביחס למשוררי הפזמון הגדולים. אין ספק שחלק גדול מאנרגיות השירה הישראלית עברו בעשורים האחרונים למשוררים המזמרים - אלה שגם כותבים, גם מלחינים וגם שרים את שיריהם (ורובם עושים את זה בחרוזים שהשירה הספרותית נטשה. גם זה חלק מהחשיבות המשוררית שלהם בעינינו). אנחנו מתכוונים, כמובן, ליוצרים כמו נעמי שמר, אריק איינשטיין, מאיר אריאל, שלמה ארצי, ברי סחרוף, יענקלה רוטבליט, דני סנדרסון, אהוד בנאי, מיכה שטרית, אתי אנקרי, יהודה פוליקר, עברי לידר ואחרים. איך אפשר לדלג על המשוררים הנפלאים האלה כשאנחנו עוסקים בשירה הנכתבת היום? ועם זאת, ענייננו הוא בשירת הכתב ולא בשירת הפזמון, ולכן, גם במקרה זה, המבחר שלנו הוא מצומצם וייצוגי בעיקרו. וכמובן, בחרנו רק שירים מזומרים שהם בעינינו שירים טובים מאוד כשירה כתובה, בלי תלות בלחן או בביצוע. ועם זאת, אין להכחיש: הניגון שלהם מלווה אותנו כשאנחנו קוראים אותם, והוא חלק בלתי נפרד מן המילים המוכרות שאנחנו קוראים וחלק בלתי נפרד מן היופי המזדמר בתוכנו.
אגב הזדמרות: חלק גדול משירי האוסף הם שירים בחרוזים, ולא במקרה. אכן, בעינינו, בניגוד לרוח הזמן, שירה היא מוזיקה. ואין שירה בלי מוזיקה (גם אם היא אנטי מוזיקה), וגם אם רוב השירה הנכתבת בעברית בעשורים האחרונים היא שירת דיבור נטולת חרוז, בכל זאת, חלק גדול מן השירים הנפלאים בעינינו במאה השנים האחרונות הם שירי חרוז דווקא. כי כן, אנחנו שייכים לקוראים, שהשירה בעיניהם היא לפני הכול חושניות של מילים ומוזיקה של מילים. כי אחרת, מה ההבדל בין שירה ללא שירה? איך כתב עמיחי (שגם אותו אנחנו מעדיפים בחרוזיו) בסונטה "היִי שלום": "כי מה שלא הֵבַנּוּ הן זימרנו יחד. / דורות וָחושך, פְּנֵי הסירוגין, / ולא שלי עוד, לא מפוענחת, / סְגוּרַת פְּטָמוֹת, אַבְזָם, פִּיוֹת, בְּרָגִים". כלומר, ההזדמרוּת - "כי מה שלא הבנו הן זימרנו יחד" - קודמת הרבה פעמים למשמעות.
אנחנו פותחים אמנם בפירושים לארבעה עשר שירים, כדי להדגים כמה סוגי יופי וכמה סוגי קריאה, אבל מאות השירים שאחר כך מובאים ללא כל פירוש (גם אם בליווי הערות קצרות לפעמים). ידבר היופי בעד עצמו. ידברו השירים. תיהנו. אין בעינינו איחול גדול מזה.
ארבעה עשר סוגים של יופי
קריאה בארבעה עשר שירים ישראליים מופלאים,
כמו מאות שירים נוספים באוסף הזה, תדגים לנו, כי לכל שיר,
כמו לכל עשב, יש ניגון משלו, וכל אחד נפתח במפתח אחר
"עוד חוזר הניגון" של נתן אלתרמן
"באמצע הלילה שיר על ילדה קטנה" של עמוס עוז
"שאון המים" של דליה רביקוביץ
קטע מ"שירת ירושלים החדשה" של פנחס שדה
"ארבעה צעדים מן המוות" של רמי סערי
"מה מידת האהבה הזרועה על גני הוורדים" של דוד רוקח
"בין אלה הגבים הגוחנים" של חיים לנסקי
"עיבוד נתונים 1" של מאיה בז'רנו
"את כולי סיפרתי עד תום" של רחל
"האדיר הגווע" של אברהם שלונסקי
הסונטה Fin de siècle ("קץ המאה") של דורי מנור
נתן זך מתגעגע ל"כאב המתוק של האהבה"
סונטה של דוד אבידן
משחק כדורגל אלוהי של אמיר גלבע בשיר "ישראל"
