“בית כזיכרון היסטורי

אתם לא ממש מכרים את התחושה והזיכרון לבית שהיה ואיננו עוד.

לא פעם אנחנו מספרים לעצמו על הבתים השונים שהיו לנו בשלבי חיינו השונים, בערגה ובנוסטלגיה, אך ספק אם אנחנו, מסוגלים לספר לעצמנו, על הבתים שהיו שלנו וחרבו.

חורבן הבית, הוא לא רק מעשה אישי, אלא גם לעתים מעשה קולקטיבי, ולא בכדי תקופות היסטוריות שלנו משויכות למושג בית, הבית הראשון, הבית השני והשלישי... אליהם מתלוות תחושת חורבן, או פחד מחורבן ואובדן.

באחד מהקורסים לתולדות ירושלים, בהם אני משתתף, אני מנסה לבדוק, זיכרון ספרותי המבטא נרטיב קולקטיבי ואישי, ואת האופן בו הוא חובר למרחב גאוגרפי בשכונה קיימת, לבתים שנותרו בה, המותרים שכבות זיכרון כשכבות גאולוגיות, המרובדות האחת על גבי הקודמת לה.

אני בחרתי בשכונת קטמון, לספר באמצעותה על מספר ספרים ומספר בתים, אחד מהספרים בהם בחרתי, הוא יומנו של ח'ליל אל סכאכיני, ערבי נוצרי, שהיה מחנך ידוע, איש רוח ואדם פוליטי שהתנגד לציונות, הוא עזב את ביתו ב 1948.

שמעתי עליו בסיור בספריה הלאומית. יש שם צעיר ערבי האוצר את אוסף הספרים בערבית, הוא בחר להציג את אחד מהספרים של סכאכיני, שנאספו מביתו לאחר נטישת התושבים הערבים את השכונה. לפני שנים רבות, ביתו בקשה את ספריו, אך סרבו לבקשתה בנימוק מנהלתי קלוש.

השבוע סיירתי בשכונת קטמון, הלכתי לראות את ביתו של חליל סכאכיני, ברחוב יורדי הסירה. בית דו קומתי שעדיין שומר על יופיו הדהוי. הבוגנוויליה פרחה בעוצמה, מרהיבה באדום הלוהב שלה. בבית היה שלט גדול כי במקום פועל מעון לילדים. צחוק הגורל הוא בכך, שלפחות ביתו המוחרם, משמש למטרות חינוכיות. השער הנעול גרם לי לא להיכנס לבית, שהוא היום רכוש פרטי, אלא להביט עליו מבחוץ, במבט שלווה בתחושת כאב, הנובעת מיכולתי להבין ולהזדהות עם תחושת הכאב של האחר, של מי שהיה אויב, ולחשוב לעצמי שאולי הכאב הזה יתורגם אי פעם בעתיד לפיוס.

אין שום שלט או אזכור, המספר את הסיפור של הבית הזה, בית אחד שאותו אני מנסה לחבר לזיכרון האישי שלי וגם לתקוות שלנו.

מאוחר יותר חזרתי לאולם ההרצאות, ופגשתי באנה, היא חוקרת בשכונת קטמון מספר בתים מתקופת המנדט, לשם כך היא חיפשה בארכיון יד בן צבי תצלומים של תושבי השכונה, ומצאה מספר תצלומים יפים ומרגשים של משפחת סכאכיני ואשתו האהובה. הבטתי בהם בתחושת כאב.

כעת אני לא מבקש לכתוב על הספר, אלא רק לתחושות שלי ליומנו האישי, שחברו למסע הקטן שערכתי לביתו של סכאכיני בקטמון. לכן ארצה רק לצטט עבורכם את מילותיו האחרונות בשעה שעזב את ביתו האהוב.

"היה שלום ביתנו, היה שלום, כספת של פיקדונות, מפגש רעים למשתה...
היי שלום, ספרייתי, שלום לבית של חוכמה...
על ייסורי אהבתי מקלה רק העובדה כי את יומני- העברתי אל מקום מבטחים."”