1


"פקד דיוויס?"
בלש משטרת פורטלנד הרים את עיניו מהמחשב שלו.
"גברת פרקר, אני שמח לראות שהגעת הנה מהר כל-כך."
"בהודעה שלך אמרת שזה דחוף."
"נכון," אמר בסבר פנים חמור. "תיכנסי ושבי."
אלי התיישבה מול שולחנו.
"אני מבינה שיש התפתחות בפרשה."
"רצינית." הוא הנהן. "האשה שנהרגה בתאונת הדרכים יחד עם בעלך לפני ארבעה חודשים זוהתה סוף-סוף בעזרת השיניים שלה ובדיקות די-אן-איי."
למרות שאלי קברה את בעלה חודשיים לפני כן, היא חיכתה ליום הזה כדי שתוכל למצוא נחמה. אבל בו-זמנית, היא חששה מכך מפני שידעה שתשמע עובדות כואבות שיביאו קץ להתפלשות בהשערות חסרות תוחלת.
"מיהי היתה?"
"אשה נשואה בת שלושים-וארבע מאיטליה בשם דונטה די מונטפלקו."
סוף-סוף לאשה יש שם ורקע.
"הרשויות האיטלקיות הודיעו לי שהיא היתה אשתו של הדוכס די מונטפלקו, אציל בעל שם עשיר מאוד מעיר הנושאת שם זהה לא רחוק מרומא. על פי חקירת המשטרה, בעלה שלח אנשים משלו לחפש אחריה במהלך כל החודשים הללו."
"כמובן," לחשה אלי. האם היה מאוהב באשתו? או שמא נישואיהם התפרקו כנישואיה שלה?
למרות שהבלש מעולם לא אמר זאת במילים, היא ידעה שחשד שבעלה בגד בה. גם אלי, שידעה שנישואיה מתפרקים אבל לא רצתה להאמין בכך.
ג'ים השתנה כל-כך מאיש המשפחה המסור שהיה כאשר התחתנו, והיא איבדה את רגשותיה כלפיו באיטיות למרות שלא הצליחה לשים את האצבע בדיוק על הרגע בו זה קרה.
במהלך החלק האחרון של נישואיהם, שארכו שנתיים וחצי, היא ראתה סימנים לכך שמשהו השתבש. ההיעדרויות הארוכות מהבית בגלל העבודה, היעדר התשוקה במעשה האהבה שלו כאשר חזר הביתה, חוסר העניין שלו בחייה כאשר התקשר הביתה לשיחות קצרות ובלתי מספקות, הרצון שלו לדחות את הקמת המשפחה עד שיעשה עוד כסף.
למרות העובדה שלא היתה עדיין שום הוכחה לקיום רומן מהצד, הרי שהחדשות הללו הוסיפו לחשדות שלה.
דקירת כאב נוספת פילחה אותה. היא רצתה לצאת ממשרדו במהירות כדי להתאבל בפרטיות.
למרות שכבר היו לה חודשיים לספוג את העובדה שלא נהרג לבדו, הרי שחלק ממנה קיווה שיתגלה שהאשה היתה מישהי בגיל העמידה. אולי אשה מבוגרת אותה לקח טרמפ בגלל הסופה. אבל המידע הזה שינה את התמונה. הוא הגביר את הסערה בתוכה בגלל שידעה שלא אהבה אותו כפי שהיתה צריכה, אחרת ודאי היתה מתעמתת אתו לפני שהיה מאוחר מדי.
"פקד, תודה שהתקשרת אלי." בכל שניה היא עלולה לאבד שליטה. החיים בהכחשה היו הדבר הגרוע ביותר שיכלה לעשות לעצמה. האשמה העמיקה והיא גילתה שלא נלחמה על חיי הנישואים שלה.
"אני מעריכה את כל מה שעשית כדי לעזור לי."
היא קמה כדי לעזוב. הוא ליווה אותה אל הדלת.
"אני מצטער שהייתי צריך להזמין אותך הנה ולהזכיר לך את האובדן שלך מחדש. אבל הבטחתי למסור לך כל פירור מידע.
"אני מקווה שבחודשים הבאים תצליחי לבנות את חייך מחדש."
לבנות את חייך מחדש? זעק קול בתוכה בהיסטריה. איך עושים את זה לאחר שבעלך מת בתאונת דרכים בתקופה הגרועה ביותר של חיי הנישואים שלכם?
איך את מתפקדת כאשר חלומותייך לחיים מאושרים אתו התנפצו לתמיד?
עיניו של הבלש בחנו אותה בחמלה. "רוצה שאלווה אותך אל המכונית שלך?"
"לא, תודה," מלמלה. "אני בסדר."
היא מיהרה לצאת מהמשרד שלו וצעדה לאורך המסדרון שהוביל אל היציאה מתחנת המשטרה.
אלוהים אדירים – איך ייתכן שזה הסתיים ככה? שום-דבר לא נפתר. אם בכלל, שאלות חדשות הציפו אותה.
מחשבותיה נעו אל בעלה של האשה. ודאי גם הוא שמע זה עתה על גילוי גופתה של אשתו וזיהויה. מלבד חודשים של סבל מאז היעלמה של אשתו, הוא צריך לתהות עתה ביחס לחשיבותו של ג'ים בחייה של דונטה.
יהיה הדוכס די מונטפלקו באשר יהיה, לא היה ספק בלבה של אלי שברגע זה הוא בגיהנום.
היא ידעה בדיוק מה הוא מרגיש...


"דוד ג'ינו? איך זה שאנחנו נשארים בחווה שלך עכשיו?"
רודולפו ג'יאנינו פיורטו די מונטפלקו, שהיה ידוע לבני משפחה וחברים קרובים בלבד בשם ג'ינו, בחן את אחייניתו בת האחת-עשרה דרך הראי האחורי של המכונית שלו. הילדה ישבה ליד מרסלו, אחיו הבכור של ג'ינו.
"מפני שזה קיץ. חשבתי שאת ואביך תהנו לצאת אל הטבע במקום להיות סגורים בארמון."
"אבל מה יקרה אם אמא תחזור ולא נהיה שם?"
ג'ינו נדרך. הרגע המפחיד הגיע.
הוא עצר ליד בית החווה. עצי הברוש יצרו משמר כבוד על פני החצר לאור קרניה האחרונות של השמש.
הוא הסתובב על פני מושבו כדי לוודא שסופיה מחזיקה בידו של אביה. מאחר שמרסלו נתקף אלצהיימר ולא יכול היה עוד לדבר, זו היתה אחת הדרכים היחידות בהן יכלה להביע בפניו את אהבתה והוא קיווה שהוא מסוגל להחזיר לה באותו מטבע.
"מתוקה, יש לי משהו לספר לך."
חלפה דקה שלמה. באותו זמן אזל הצבע מפניה של אחייניתו. "מה קרה?" שאלה בקול רוטט. המתח של החודשים האחרונים שבהם חיתה ללא אמה גזל מסופיה את חדוות החיים.
"סופיה, יש לי חדשות רעות. אמך, היא היתה מעורבת בתאונת דרכים ו... היא נהרגה."
לפני ארבעה חודשים, למעשה, אבל ג'ינו קיבל את ההודעה רק אמש. היום ערך הכנות להעברתה של סופיה אל הכפר יחד עם מרסלו.
לא היה צורך שהיא או עובדי הארמון ובית החווה יידעו את הפרטים שאפפו את הטרגדיה.
מבטו בחן את הבעתה אחוזת הכאב של סופיה. לאחר שעיכלה את הבשורה, הוא שמע את היפחות של ילדה שבורת לב שקברה את ראשה החום הכהה בכתפו של אביה.
מרסלו התבונן בה, לא מבין, לא מסוגל לנחם את בתו.
ג'ינו חש את היפחות מהמושב הקדמי. דמעות גאו בגרונו. עתה, לאחר שגופתה של דונטה נמצאה וזוהתה, הסיוט של היעלמה תם ונשלם. אבל סיוט חדש החל...
האחיינית נטולת האם והמופנמת גם כך שלו תצטרך יותר אהבה והבנה מאי-פעם.
באשר לג'ינו, ברגע שידבר עם הכומר על טקס אזכרה פרטי הרחק מעיניים חטטניות כדי שסופיה תוכל להיפרד מאמה, הוא יצטרך לארגן אבטחה שתגן על משפחתו מהתקשורת.
קרלו סנטי, מפקד המשטרה האזורית ואחד החברים הקרובים ביותר של המשפחה עשה כמיטב יכולתו כדי לעצור את הדלפת המידע מהמשטרה אל העיתונים השונים והתקשורת ברומא ובמקומות אחרים. אבל הנצים הצמאים לדם של הצהובונים פלשו לפרטיותם ללא רחמים, תמיד מנסים למצוא עוד ידיעה עסיסית אודות ג'ינו ומשפחתו. זה היה המחיר ששילמו על התואר והעושר שלהם.
אלמלא ההתערבות של קרלו בחודשים האחרונים, המצב היה מידרדר הרבה יותר מוקדם.
עם גילויה של המחלה הקשה של מרסלו שנתיים לפני כן, החלה דונטה להתנהג באנוכיות שסחררה את חיי הנישואים של אחיו ופגעה אנושות בילדתם. לדעתו של ג'ינו, דונטה היתה אחת הרעיות והאמהות המזניחות וחסרות הרגישות ביותר בעולם.
הוא עשה מאמצים עליונים כדי להגן על אחיו ואחייניתו מפני המגרעות שלה.
כתוצאה מכך, הוא נאלץ להסתיר את סודות המשפחה באכזריות מסוימת שדונטה שמחה לספר לכל מי שהיה מוכן לשמוע. הסיפורים שלה הגיעו אל התקשורת והטילו צל על חייהם, בעיקר על חייו של ג'ינו. באמצעות רמזים היא הפכה אותו לגיס קנאי שחושק בה ובתואר לעצמו.
הדבר היחיד שדונטה לא לקחה בחשבון היה את מותה שלה.
ברגע שהתקשורת תשמע על התאונה שתבעה את חייה, כל מה שג'ינו עשה כדי להגן על ענייני המשפחה יהפוך לשערוריה ציבורית. העובדה שגבר אמריקני בגילה של דונטה נהג במכונית כאשר נהרגה תספק לכתבים חומר בעירה נוסף. סיפור מעין זה ימכור מיליוני עיתונים וההשלכות לגבי סופיה יהיו הרסניות. האחיינית שלו תיפגע מהעובדות, שלא לדבר על השמועות המרושעות שיקיפו אותן.
מלבד סילוק השניים היושבים מאחור למקום מוגן הרחק מעיני התקשורת, לא היה דבר שיכול היה לעשות ביחס לעיתונאים חסרי העכבות שיציגו שקרים ישנים אודותיו כדי למכור עוד עיתונים. מאז נעוריו, המלחמה בתקשורת היתה סיפור חייו. עכשיו זה יהיה סיפור חייה של סופיה, אבל הוא ינסה להגן עליה בכל מחיר!


מנצח התזמורת הרים את מקלו. "עשר דקות הפסקה. ואז נמשיך בתיבה 20 של ברהמס."
אלי הניחה את הכינור שלה על הכסא ויצאה מהיכל המוסיקה בעקבות נגני המיתרים האחרים, מודה לאלוהים על ההפסקה המיוחלת.
היא צעדה לאורך הפרוזדור למקום בו תוכל להיות לבדה והושיטה את ידה לתוך תיקה כדי להוציא את הסלולרי שלה.
היא ציפתה לשיחת טלפון מהרופא שלה. אחרי הפגישה עם הבלש אתמול, היא פיתחה מיגרנה שעדיין לא הניחה לה. להוותה, לא היתה לה הודעה מהרופא. אולי הוא ניסה להתקשר לביתה והשאיר שם הודעה.
ואכן, כאשר האזינה להודעות שהושארו בבית, היא שמעה שהאחות שלו התקשרה והשאירה לה מרשם לכדורים נגד כאבים. אם היתה יכולה לבלוע אותם עכשיו...
ברגע זה שום-דבר לא נראה ממשי. הכאב של נישואיה הכושלים והנסיבות שאפפו את מותו של ג'ים העמיק חדור.
היתה עוד הודעה אחת, אבל היא תחכה עד שתחזור הביתה מפני שהפעימות בבסיס גולגולתה לא נתנו לה מנוח.
"אלי?" קראה קרול. "את בסדר?"
"אני – יש לי מיגרנה נוראה. תעשי לי טובה ותגידי למאסטרו שהייתי חייבת ללכת הביתה, אבל שאחזור לחזרה של הבוקר."
קונצרט סוף חודש מאי של התזמורת הפילהרמונית של פורטלנד נועד להתקיים מחרתיים.
"בסדר. אל תדאגי לכינור שלך. אני אקח אותו הביתה ואביא אותו מחר."
"את מלאך."
אחרי ששתתה מים ממתקן המים מצאה אלי את הכוח לצאת מהבניין וללכת אל המכונית שלה.
מיד לאחר מכן עצרה בבית-המרקחת, שם בלעה כדור אחד על המקום ונסעה הישר הביתה ונכנסה למיטה עם שקית קרח שאותה הניחה על מצחה.
מקץ שעה היא החלה להרגיש קצת יותר טוב. אבל לא היה כדור שיעצור את השאלות שלא נתנו לה מנוחה.
ראשית, היא רצתה לראות את המקום בו ג'ים נהרג. אמה חשבה שזה רעיון לא כל-כך טוב מפני שביקור באתר התאונה יכאיב לה מדי.
אבל אלי ידעה שהכאב לא יהיה גדול יותר מכפי שהיה עכשיו. היא רצתה לראות את הגשר עליו החליקה המכונית של ג'ים על קרח ונפלה לתוך הנהר. זה קרה במהלך סופת שלגים בעיבורי סט. מוריץ, שוויץ.
היא רצתה גם לראות את בית משפחתה של דונטה, אולי אפילו לדבר עם הדוכס בטלפון אחרי שתגיע למונטפלקו. הוא לא יהיה אנושי אם לא יהיו גם לו שאלות. אולי שיחה משותפת תעזור לשניהם להתמודד טוב יותר עם הטרגדיה.
מלאה בתחושת מטרה שלא הרגישה מזה חודשים, היא הושיטה את ידה אל הסלולרי כדי להתקשר אל חברת התעופה. היא השתמשה בכרטיס-האשראי שלה והזמינה לעצמה טיסה ליום המחרת. היא תטוס לשוויץ ואחר כך לאיטליה.
בשעות הצהרים המאוחרות הרגישה מספיק טוב כדי לנסוע לבנק להוציא המחאות נוסעים. ההחלטה לעשות משהו ממשי ביחס למצבה היתה ודאי טיפולית יותר מאשר לקיחת תרופות מפני שהיא מצאה את האנרגיה לארוז ולדבר עם השכנה שלה על הוצאת הדואר שלה מתיבת הדואר בהיעדרה.
לאחר שהתקלחה היא נטלה כדור נוסף ונכנסה למיטה. כאשר התעוררה למחרת בבוקר היא הרגישה הרבה יותר טוב.
כשמכוניתה חונה לבטח בחניה, כל שנותר לה לעשות היה להזמין מונית. בזמן שחיכתה לה, אלי הקשיבה להודעות שהמתינו לה במשיבון.
"הי, ג'ים! מדבר טרוי ממכון הכושר. יש לנו הנהלה חדשה ואנחנו מנקים את התאים. מצאתי משהו יקר למדי שלך. אין לי מספר טלפון שלך, אז אני מתקשר לכל הג'ים פרקר בעיר בניסיון למצוא אותך. תתקשר אלי בכל מקרה כדי שאוכל למחוק אותך מהרשימה. אם אתה אותו ג'ים, בוא תוך עשרים-וארבע שעות או שזה אבוד."
אלי קברה את בעלה לפני חודשיים. שמיעת ההודעה המיועדת אליו היום מכל הימים צמררה אותה. השיחה הזו היתה כמו רוח-רפאים מן העבר.
מאחר שג'ים מעולם לא היה חבר במכון כושר, היא התקשרה למספר כדי להודיע להם.
"מכון הכושר גולדן-ארם."
"האם טרוי נמצא?"
"מדבר."
"אתה האדם שהתקשר לביתי אתמול בבוקר. אני גברת ג'יימס פרקר, אבל אני חוששת שהתקשרת לג'ים פרקר הלא נכון."
"בסדר. ג'ים שאני מחפש עובד המון באירופה ואינו נשוי. תודה שהודעת לי."
הוא ניתק אבל אצבעותיה של אלי התהדקו סביב השפופרת. למרות שרצתה לבטל את המילים שלו, היא לא הצליחה. לעתים קרובות מדי בנישואיה היא ביטלה סימנים קטנים בגלל שלא רצתה להאמין שמשהו יכול להשתבש.
אבל הימים ההם תמו. היא כבר לא היתה האידיאליסטית התמימה שהתחתנה אתו.
כאשר המונית הגיעה, היא הורתה לנהג לעצור ליד מכון הכושר. הוא היה בצד השני של פורטלנד, ליד הכביש המהיר המוביל לנמל-התעופה. לא היה לה הרבה זמן.
הנהג חיכה בזמן שמיהרה פנימה.
כאשר נכנסה היו שם כמה אנשים. מדריך הכושר ליד הדלפק חייך לעברה.
"הי!"
"שלום. אתה טרוי?"
"כן."
"אני גברת פרקר, האשה אתה דיברת בטלפון הבוקר."
הוא מצמץ לעברה. "חשבתי שאמרת לי שדיברתי עם האדם הלא נכון."
"משהו שאמרת אילץ אותי לשקול מחדש את הדברים. האם הג'ים הזה אמר לך איזו עבודה הוא עשה באירופה?"
"כן. הוא מכר לבוש סקי. למעשה, עבדנו על עסקה משותפת. נתתי לו שיעורים חינם תמורת ציוד סקי משובח."
היא התנשמה. "אז זה היה בעלי."
הוא מצמץ. "מה זאת אומרת 'היה'?"
"ג'ים נהרג לפני ארבעה חודשים."
"לא נכון! אז לכן לא ראיתי אותו בסביבה. מה קרה?"
"הוא נהרג בתאונת דרכים."
האם היו נשים אחרות לפני דונטה, ומזלה פשוט איתרע והיא היתה זו שנפלה אתו מהגשר?
"גברת פרקר, אני מצטער. אולי לא הבנתי אותו כאשר הוא סיפר שהוא נשוי."
היא נענעה בראשה. "לא. אני די בטוחה שלא. מתי הוא הצטרף למכון?"
"לפני כשנה."
שנה שלמה?
היא ניסתה לשמור על קור רוח והוציאה מתוך תיקה את ארנקה. בפנים היה צילום. היא הראתה אותו לטרוי.
הוא התבונן בצילום והנהן. "שניה ואני אתן לך את מה שהוא השאיר כאן."
לאחר חצי דקה הוא חזר מהמשרד שלו עם מחשב נייד כסוף לא מוכר למראה. הכבל היה צמוד אליו.
הוא קרע לשניים את הספח שהיה דבוק אל המחשב. "תחתמי כאן."
אלי צייתה, מנסה לא לרעוד.
"טרוי, תודה שהתקשרת. אני מנסה להשיג כל דבר שהשתייך לבעלי."
"כמובן. אני שמח שבאת עכשיו, אחרת היינו מוכרים את המחשב. אני באמת משתתף בצערך."
"תודה," מלמלה בקול חסר רגש.
היא לא ידעה דבר על קניית המחשב הזה. החברה של ג'ים סיפקה לו מחשב נייד שבו השתמש לצורך עסקיו.
הסיבה היחידה לקיומו של המחשב הזה היתה שהיה לו מה להסתיר.
היא תיקח את המחשב אתה לאירופה. לא היה לה זמן להחזיר אותו הביתה. לאחר שתשוב לארצות-הברית היא תעבור עליו. אם היא תגלה סודות כואבים, אולי אז תהיה מצוידת טוב יותר להתמודד אתם.
לאחר שיצאה אל המונית, היא הכניסה את המחשב למזוודה שלה ואמרה לנהג למהר.
היא ישבה מאחור ונרעדה כאשר התחוור לה שבעלה התאמן במכון הכושר במשך שמונה חודשים ושהיא לא ידעה כלל על הפעילויות שלו. ודאי ביקר שם בדרכו לשוויץ ובחזרה.
זה היה אחד הדברים שהרחיקו אותם זה מזה, אבל זה היה שונה מהגילוי שהוא ניהל חיים נפרדים וסודיים לגמרי. כמה משפיל היה להתמודד עם האמת לפני טרוי, זר גמור.
אוי, ג'ים. מה קרה לגבר אתו התחתנתי? האם הכרתי אותך אי-פעם?
אלי התחילה לתהות...


בעזרת אנשיו עזר ג'ינו לסופיה האבלה ולאביה להיכנס ללימוזינה מחוץ לכנסיה המקומית. הם קברו זה עתה את דונטה בבית-הקברות הסמוך. הכל נעשה בסודיות גמורה בזמן שדבר מותה הוכרז על ידי התקשורת.
יום אחד, אחרי שהשאון ישכך, הוא יעביר את עצמותיה ויקבור אותה בנחלה המשפחתית.
"מתוקה, אני אצטרף אלייך בחווה בעוד כמה דקות."
פניה של סופיה היו מכוסים דמעות. "אל תתמהמה."
"אני מבטיח. אני פשוט רוצה להיפרד מכמה אנשים ולהודות לכומר."
היא הנהנה לפני שמנהל החווה פאולו הסיע אותם משם.
הוא הסתובב אל קרלו בתחושת הקלה על שהעניין הסתיים.
"המתקפה החלה בכל עוצמתה, קרלו."
"מה קורה?"
"אחד השומרים בארמון השאיר הודעה שאשה שטוענת ששמה גברת ג'יימס פרקר ניסתה להיכנס כדי להיפגש עם מרסלו לפני כמה דקות. זו עוד תחבולה מצד הפפרצי כדי להרוס את המשפחה שלי."
הגבר האחר קפץ שפתיים. "עלי לומר שאני מופתע שהם העזו להתחזות לאשתו של הגבר המת."
ג'ינו הקדיר פנים. "שום-דבר כבר לא מפתיע אותי. היא הגיעה במונית. השומר רשם את מספר לוחית הרישוי כאמצעי זהירות."
גבותיו של קרלו התרוממו. "רוצה שאאתר אותה ושאבדוק מיהי באמת?"
ג'ינו הקדים אותו בהרבה.
"אני רוצה לחקור אותה לשם שינוי, אם תצליח לאתר אותה."
"מה התוכנית שלך?"
"כמה זמן תוכל להחזיק אותה בתא מעצר?"
"שתים-עשרה שעות בלבד. אם לא תמצא משהו נגדה, נצטרך לשחרר אותה."
עיניו של ג'ינו נצצו. "אל תדאג. היא תצטער שניסתה לחדור לטריטוריה שלי."
קרלו הוציא מכיסו פנקס. "תן לי את מספר לוחית הרישוי. אני אודיע לסמל בכלא שישתף אתך פעולה."
"כרגיל, אני חייב לך."
"המשפחות שלנו היו קרובות שנים. אני לא מתכוון לתת לאיש לפגוע בך או בסופיה."
המילים היו יקרות לג'ינו יותר מכפי שידידו יידע לעולם.
"תודה, קרלו."


נשמעה נקישה על דלת חדר השינה.
"סניורה פרקר?"
אלי היתה במיטה שעה בלבד והיא גנחה בחוסר אמון. הטיסות הארוכות מאורגון לשוויץ ואז לרומא הספיקו לה. אבל זה היה יום מחריד אותו בילתה ברכבת לוהטת ועמוסה אדם בניסיון להגיע לעיר מונטפלקו, והיא היתה מחוסלת.
ואם לא די בכך, הרי שכל המלונות בעיר היו מלאים בגלל איזה פסטיבל. אם נהג המונית לא היה מרחם עליה ומביא אותה אל בית אחותו כדי שתוכל לישון, היא היתה נאלצת לחזור לרומא. שלא נדע!
הנקישות נעשו רמות יותר.
"סניורה!"
אלי לא ידעה מה קורה.
"רק שניה!"
היא התיישבה, מעבירה יד לא מודעת על תלתליה הבלונדיים הקצרים. הם עשו אותה צעירה מעשרים-ושמונה שנותיה.
היא נטלה את החלוק שהיה בקצה המיטה, לבשה אותו ומיהרה לפתוח את הדלת.
האשה המבוגרת נראתה עייפה. אלי חשבה שהיא נשמעת קצרת נשימה.
"מהר! את חייבת להתלבש! מכונית מהארמון די מונטפלקו באה לאסוף אותך."
עיניה הירוקות של אלי התרחבו. "אבל זה בלתי אפשרי!"
מוקדם יותר באותו יום סולקה משערי הארמון על ידי שומרים חמושים. איש לא ידע לאן נסעה לאחר שנכנסה למונית.
"את חייבת להיות אדם חשוב מאוד אם הדוכס בעצמו הזמין אותך. אסור לך לתת לנהג לחכות."
"אני אנסה למהר. תודה."
אלי לא ידעה איך ידעו איפה למצוא אותה, אלא אם השומרים עקבו אחרי המונית שלה.
אבל זה לא משנה עכשיו. בעוד כמה דקות היא תזכה סוף-סוף לפגוש את הגבר שטסה אלפי מיילים כדי להכיר. אחרי הניסיונות העקרים שלה להגיע אליו באמצעות הטלפון מרומא לפני שעלתה על הרכבת, ואחרי הפיאסקו בארמון, היא כמעט הרימה ידיים.
היא סגרה את הדלת והושיטה את ידה אל המזוודה שלה. בתוך כמה רגעים לבשה ג'ינס נקיים וחולצה ירוקה עם הדפס. באחת וחצי בלילה לא התחשק לה ללבוש את החליפה שהביאה.
היא נעלה נעלי התעמלות וגמרה לארוז. לפני שיצאה מהחדר מצאה את הארנק שלה והשאירה מאתיים דולרים על השידה.
עוד הצצה אחת בחדר כדי לוודא שלא שכחה דבר והיא הצטרפה אל האשה המבוגרת יותר שחיכתה לה בכניסה לבית.
אלי מיהרה אליה. "אני מצטערת שנאלצת להתעורר בשעת לילה מאוחרת כל-כך בגללי. בעיקר אחרי שהיית נדיבה כל-כך כלפי. השארתי לך כסף על השידה. תודה שוב על הכל, כולל הארוחה הטעימה וההזדמנות להתקלח. אנא, תודי גם לאחיך. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי עזרתך."
האשה המבוגרת הנהנה בקוצר רוח. "אני אמסור לו. עכשיו את חייבת ללכת!"
היא פתחה את הדלת אל הסמטה הצרה והעתיקה. ביתה של האשה היה אחד מכמה בתים שנבנו בגובה הרחוב. אבל אלי ראתה רק מכונית שחורה שחנתה מחוץ לפתח.
האור שעלה מן הבית האיר סמל של נשר זהב שהיה סמל מונטפלקו.
כאשר אלי יצאה אל סף הבית, גבר בשחורים, כאחד משומרי הארמון, הגיח מבין קירות האבן.
מאחר שאלי היתה מטר שישים-וחמישה בלבד, היא היתה מודעת מיד למבנה הגוף הגבוה והמוצק של הגבר בעל השיער השחור כלילה. משהו בהבעה הכובשת שלו ובתווי הפנים הנציים שלו הבדילו אותו משאר האיטלקים שראתה במהלך היום וגרם לה לרעוד בבהלה.
בתנועה חסכונית עוצרת נשימה הוא נטל ממנה את תיקה ואת המזוודה שלה.
"תחזיר לי אותם!" קראה. אלי ניסתה למשוך ממנו את המזוודה, אבל ללא הועיל. היא לא יכלה להתמודד אתו. מלבד זאת, הוא כבר הניח את המזוודה בתא המטען.
היא הרגישה כאילו מבטו לועג לה לפני שפתח את הדלת האחורית של המכונית.
האור שבפנים חשף גבר בעל כתפיים רחבות ועוצמה רבה. השמש האפילה את העור הכהה הטבעי שלו. הוא היה יותר מאשר יפה-תואר באופן רגיל. המילים מרהיב ועז הבעה עלו במוחה של אלי לפני שהתיישבה מאחור.
המחשבה הבאה היתה שזה טירוף להניח לזר מוחלט לקחת אותה ממקום המקלט היחיד שהכירה בארץ זרה זו. היא לא הכירה כאן נפש חיה מלבד נהג המונית ואחותו.
גרוע מזה, היא איבדה איכשהו את הטלפון הסלולרי שלה במהלך הנסיעה ברכבת, כך שהיא לא יכלה להזעיק עזרה. מישהו ודאי כייס אותו ממנה.
תחושה שתזדקק לטלפון שיקשר אותה עם העולם החיצון התחזקה בתוכה כאשר הוא התיישב מאחורי ההגה ונעל את דלתות המכונית.
לאחר שהתניע, הם יצאו לדרך לאורך הסמטה וממנה אל הכביש הראשי. במרחק שלושה רחובות משם אלי הרגישה שהיא בצרות.
במקום לטפס במעלה הגבעה, הנהג נסע לאורך הרחובות הנמוכים יותר של העיר. נראה שחשב על יעד מסוים שלא היה קרוב לארמון הדוכס שהיה על צלע הצוק.
במקום לעזוב את ביתה של האשה המבוגרת, אלי היתה צריכה לציית לחושיה ולהישאר בחדרה עד הבוקר.
היא נרכנה לפנים. "זו לא הדרך לארמון." היא אמרה זאת בקול היציב ביותר שהצליחה למצוא בתוכה.
"אנא, קח אותי בחזרה אל ביתה של האשה."
השומר התעלם מהדרישה שלה והמשיך לנהוג עד שנכנס לסמטה נוספת שמאחורי בניין עירוני כלשהו.
"לאן אתה לוקח אותי?"
"הכל בעתו, סניורה." המילים הראשונות שיצאו מפיו נאמרו באנגלית צחה עם מבטא זר קל ביותר.
הוא עצר לפני דלת פלדה שמנורה בודדה דלקה מעליה. בשניה הבאה ניגש אל הדלת שלה ופתח אותה.
"אחרייך, סניורה."
היא הרימה סנטר גאה, מסרבת להיכנע. "לאן הבאת אותי?"
עיניו בעלות הריסים הכבדים נראו כמו מדורות שחורות.
"לתחנת המשטרה של מונטפלקו."
משטרה? "אני לא מבינה."
"מוקדם יותר הערב ביקשת לדבר עם הדוכס די מונטפלקו, לא?"
"כן. אתה רוצה להגיד לי שלא היתה לי זכות לעשות זאת?"
"בואי נגיד שהוא לא מחלק ראיונות."
"לא ביקשתי לראיין אותו. טסתי דרך ארוכה כדי לשוחח אתו באופן פרטי."
הוא העביר את משקלו מרגל לרגל, מושך את תשומת לבה אל משחק השרירים בזרועותיו וחזהו.
"כל מי שרוצה ליצור אתו קשר חייב לעבור דרכי."
זה הסביר מדוע בחיים לא היתה מגיעה לשום מקום בטלפון או דרך השומרים.
אלי לא יכלה למנוע ממבטה לנוע על פני תווי פניו הגבריים. העיניים המפלחות הללו היו ממוסגרות על ידי גבות מבהילות. מעולם לא הביטה בפנים מעניינים כל-כך.
"אתה קצין משטרה שמשמש גם כשומר ראשו או משהו?"
חיוך מסוכן עיקל את אחת מזוויות פיו המלגלג. "גם ככה אפשר לתאר אותי."