1


ג'ייק ידע שני דברים בלבד אודות האשה שעמד לפגוש: ששמה סרינה ושאביה עשיר.
סרינה.
נשמע קצת סוסי. היא בטח לובשת בגדי רכיבה. מל סירבה לומר אם היא יפה או לא, כך שהיא בטח גם דומה לסוס. הוא כבר ראה את זה בבירור: פרסי הרכיבה, חדר השינה הנערי. סרינה אוספת את שערה העכברי בפקעת, פיה מלא יותר מדי שיניים.
הוא ירד מהמדרכה אל הרחוב הלונדוני ההומה ופילס את דרכו בזיגזג בתוך התנועה. פנסי מכוניות האירו את ברכיו בזמן שצעד בין המכוניות. מישהו צפר.
לכן אהב ללכת ברגל. היתה לו תחושת חירות בתוך התנועה הפקוקה. הוא לא התכוון לקבל פקודות מאף-אחד, בעיקר לא מעמוד שעליו אורות בשלושה צבעים שונים.
מיד אחרי שעלה על המדרכה בצד הנגדי, הוא עצר כדי לנער משערו את הגשם. זה היה יותר ערפל מגשם, והוא נראה באורות הכתומים של פנסי הרחוב, אבל איכשהו, הוא היה רטוב יותר מכפי שהיה לו היה נלכד בגשם זלעפות. הוא ייראה לא משהו כאשר יגיע למסעדה.
צעדיו הארוכים הואטו כאשר חשב על הערב הצפוי לו. האם להיכנס בצעד תקיף אל הבלתי נודע? ודאי לא. אבל הוא לא יאחר. הוא האיץ את צעדו. הערב הזה הוא יהיה מנומס, הוא יהיה מקסים ואז הוא יימלט כל עוד נפשו בו.
הוא יוכל לעמוד בפיתוי להישאר במסעדה ולא להימלט דרך החלון בשירותים, אבל רק אם לסרינה לא יהיה צחוק סוסי שיעלה בקנה אחד עם המראה שלה. לפחות קיווה שיש שם חלון כזה. למקרי חירום.
הוא היה צריך לבדוק.
בעתיד הוא יעשה עבודת הכנה באתרים פוטנציאליים כאשר אחותו הצעירה והחטטנית תכפה עליו פגישות עיוורות.
לא שתהיה פעם נוספת אם הדבר יהיה בידיו.
הוא עדיין לא הבין איך הצליחה לשכנע אותו ללכת לפגישה הזו. מל התקשרה אליו לעבודה והכניסה את זה לשיחה בזמן שהוא קרא דף מאזן ואמר 'מממ' ו'כן' במרווחים הולמים. לפני שהבין מה קורה, הוא נפגש למשקה וארוחת ערב בלורנזו עם זרה גמורה.
יום אחד הוא יצטרך לעמוד על שלו מול מל. היא הצליחה לסובב אותו על אצבעה הקטנה מאז ששלחה לעברו את חיוכה הראשון. הוא היה בטוח למדי שהיא ידעה טוב מאוד שאינו מקשיב לה כאשר ארגנה את הפגישה הזו. סביר להניח שתזמנה את זה כך שיהיה פגיע במיוחד.
הוא חתך דרך פארק קטן במרכז הכיכר במקום לצעוד לאורך הרחוב ההומה. זה היה שינוי מרענן מאפרוריות העיר. לא שהפארק התחום בין מעקות הברזל היה ירוק במיוחד בעונה זו.
אבל לפחות הוא הדיף ריח של נובמבר – ריח של עלים נושרים ומרקיבים. הוא התנשם עמוקות והתענג על הארומה הארצית החמימה. ואז הבחין בנווד, שריח גופו היה מורגש יותר מכל דבר אחר. אלמלא הריח, בקלות יכול היה לחשוב שמדובר במעיל נעזב על הספסל.
הזקן לא היה מודע לגשם. ריר נזל מפיו הפעור והרוח גלגלה פחית בירה מתחת לספסל. ג'ייק נטל את עותק העיתון שהיה מתחת לזרועו ופרש כמה עמודים על כתפיו ופלג גופו העליון של האיש, נזהר שלא ייגע במקרה במעילו. הוא קיווה שעד שהנייר יירטב, הזקן יתפכח דיו כדי לעבור למקום יבש יותר.
הוא המשיך אל שער הפארק ויצא אל הדוחק בחוץ. המסעדה היתה במרחק דקות ספורות משם. הוא לא בילה הרבה במקומות מהסוג הזה. לורנזו היתה בחירה מוזרה עבור סרינה הסוסית.
בסקירה הקצרה שקרא באינטרנט, המסעדה היתה משפחתית וקטנה – לא משהו מיוחד כלל. הוא העדיף מקומות יוקרתיים בהרבה עתה, כשיכול היה להרשותם לעצמו. הוא בחר נשים עם יהלומים, גברים עם ארנקים תפוחים ומלצרים שקדו בכל הזדמנות.
עם זאת, האוכל היה אמור להיות טעים והמבקר הילל את מנת הקנלוני. לא שזה ישנה לסרינה. היא ודאי תשחק בכמה עלי חסה ברוטב וינגרט על הצלחת שלה ותתלונן על כך שהכל מוצא את דרכו לירכיים שלה.
חלון הבריחה נעשה מושך ויותר עם כל צעד שעשה. אולי כדאי שיעשה בדיקה וימדוד את החלון לפני שייכנס למסעדה?
הוא היה שקוע כל-כך במחשבותיו עד שלא ראה את השלולית שנקוותה מעל כניסת ביוב חסומה. הוא אף לא ראה את מכונית הספורט שעשתה את דרכה לעברו.
אלא שהוא ראה את משבר הענק שהמכונית העלתה ברגע שפגעה בשלולית. הוא התבונן, חסר אונים, בשולי הגל כאשר שטפו מכף רגל ועד ראש.


היא ראתה את נד המים בראי האחורי שלה והתנשפה.
היא היתה עסוקה כל-כך בחלומות בהקיץ אודות הערב הצפוי לה עד ששכחה לעקוף את האגם הקטן שנקווה תמיד בפינה זו במזג אוויר גרוע. בלי לחשוב על כך, היא עצרה את המכונית, יצאה מתוכה ורצה אל הדמות הרטובה שעמדה על המדרכה. הוא לא נראה כאילו זז. הוא פשוט התבונן בחליפה הנוטפת שלו כשזרועותיו מורמות לצדדים.
"אלוהים! אני מצטערת כל-כך – "
הוא הרים את ראשו ולטש בה מבט.
"אתה בסדר?"
גבה אחת התרוממה. לפחות חשבה כך. קשה היה לראות מתחת לשיער הכהה שהיה דבוק למצחו.
"אתה רטוב לגמרי! תן לי לקחת אותך לאן שאתה צריך להגיע. זה המעט שאוכל לעשות."
היא דיברה אליו במשך חמש-עשרה שניות תמימות, אבל לפתע היתה לה תחושה שהוא רק עכשיו הסתכל עליה. הוא בהה בה. בעיון. היא הביטה במגפי הזמש שלה ובחצאיתה הארוכה. נכון, היא החלה להירטב בעצמה כאשר עמדה בגשם, אבל היא לא עמדה שם כשתחתוניה גלויים. כלומר, זה מה שחשבה.
כאשר החזירה אליו את מבטה, הוא חייך. וזו לא היתה סתם הטיית שפתיים מנומסת ששולחים לעבר מלצרית כאשר מבקשים ממנה משקה נוסף. זה היה חיוך אמיתי.
רטט חלף בעמוד שדרתה. זה היה חיוך מדהים. היא הביטה בפנים המחוברים לחיוך.
לא רע.
היא הרטיבה הפעם בחור חמוד.
"מה אמרת...?"
היא התנערה.
"כן. אמרתי – כלומר... התכוונתי שזה כל מה שאוכל לעשות. להוריד אותך באיזה מקום."
"זה ודאי רעיון טוב. אני לא יודע אם אוכל לצאת לארוחת ערב במצב כזה."
ידיה התרוממו אל פיה. "אני מרגישה נורא... טוב, אז זה סגור. הרסתי לך את הערב. אני אוריד אותך במקום יבש וחם כלשהו. בלי ויכוחים."
הוא התבונן בה מכף רגל ועד ראש, קמט בזווית עינו. "אני לא מתווכח. נלך?" הוא הצביע על המכונית. "לא רע."
הגשם עשה מאמץ להתחזק וטיפה ניתזה ממצחה. שניהם רצו אל מכונית הספורט הכחולה המטאלית בלי להמשיך בדיבורים והתיישבו בתוכה.
היא התבוננה בו כאשר ניער את ראשו והריץ את אצבעותיו בשערו הכהה והעבות בזמן שישב לצדה. הוא נראה טוב עוד יותר כששערו מוחלק לאחור. היא ראתה עכשיו את פניו כראוי. איך יכולות עיניים כחולות צוננות כאלה לבעור כך? והלסת הנוקשה הזו. הוא נראה כמו גבר השולט בגורלו. זה מצא חן בעיניה.
"האמת, המכונית אינה שלי."
הוא חייך שוב. "מה עשית? גנבת אותה?"
"לא, כמובן שלא. המכונית שלי במוסך. שאלתי אותה מ... חבר."
היא לא התכוונה לספר לו שהיא נוסעת במכונית של אביה. הוא היה מבין מיד שאביה סובל ממשבר אמצע החיים. לא שהתנהגותו המטורפת של אביה החלה בגיל חמישים. הוא התחיל בשנות העשרה, ומעולם לא היה לו זמן להתבגר.
היא לא רצתה לדבר על הוריה כאשר פגשה גבר שמצא חן בעיניה. היא למדה בדרך הקשה שעליה להסתיר את אביה עד שמספיק בטוח לזרוק את הפצצה – וגם אז לא ידעה במאה אחוז אם היא גורם המשיכה המרכזי.
העיניים הרושפות התבוננו בה בעניין. "חבר?"
לעזאזל! הוא שמע את ההיסוס בקולה.
הוא התרווח על המושב שלו וחייך, על פניו הבעה נכספת. "חבל. תגידי לו שיש לו טעם נפלא במכוניות... ונשים."
ידה רעדה כאשר ניסתה להתניע את המכונית.
קדימה, ילדה! תחשבי על מענה מזהיר! תגידי לו שהוא לא מבין.
"אז, איפה להוריד אותך?"
נפלא, זה היה באמת מבריק.
"ברחוב גרייט-פורטמן. מכירה את המקום?"
"אני מכירה מישהו שגר שם." היא יצאה לדרך. "זה לא רחוק מכאן, נכון?"
"לא, אבל בתנועה הזו זה עלול לקחת עשרים דקות לפחות."
"אני יודעת. לפעמים אני חושבת שהיה פשוט יותר ללכת ברגל."
"זה בדיוק מה שאני חושב." הוא הרים את המכנס מרגלו ובחן אותו. "למרות שאני לא יכול להגיד שזו האופציה היבשה יותר."
היא נאנחה והחלה לדבר אבל הוא השתיק אותה בהרמת יד.
"בבקשה, אל תתנצלי שוב. האמת היא שעשית לי טובה גדולה. לא מאוד רציתי לצאת הערב, ונתת לי תירוץ מצוין להשתחרר מהמחויבות שלי."
"באמת?"
"כן, באמת. נשלחתי לפגישה עם בחורה שנראית כמו סוס – ואני לא יודע לאיזה צד בדיוק של הסוס היא דומה, לראש או לזנב!"
היא צחקה בקול ובאופן לא צפוי.
"טוב, אז תראה אותי כאביר על הסוס הלבן, איפוא," הוסיפה וצחקוק בעבע מתחת לפני השטח.
הוא צחק יחד אתה. "הכרת התודה הנצחית שלי, גבירתי הנכבדה. למעשה, אני חושב שעלי להודות לך איכשהו. מה דעתך על ארוחת ערב?"
מאחר שישבו ברמזור אדום, היא ירתה לעברו מבט מהיר. "האם שכחת למה אתה במכונית שלי מלכתחילה? אתה רטוב לגמרי!"
"לא ייקח לי הרבה זמן להתנגב ולהחליף בגדים. נוכל לאכול משהו במסעדה מקומית. אנחנו נהיה במקום פומבי. את תהיי בטוחה לגמרי."
"איך אוכל לדעת את זה? הרגע נפגשנו. אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך."
"ג'ייק, אני לא יודעת עליך כלום – חוץ מזה שקוראים לך ג'ייק." אלוהים, איזה פטפוט.
"אז למה נתת לי להיכנס למכונית שלך – כלומר, של החבר שלך? אני יכול להיות רוצח סדרתי."
היא נבהלה. הוא צדק. היא היתה עסוקה כל-כך בלרחם עליו עד שלא חשבה אפילו על הביטחון האישי שלה. קולה היה אמיץ יותר מכפי שהרגישה באותו רגע.
"אל תהיה טמבל! אני הצלתי אותך, זוכר? אתה ג'ייק במצוקה. אתה לא יכול להיות רוצח סדרתי!" נכון?
עכשיו היה תורו לצחוק. כתפיה רפו, אבל היא נותרה שקטה והתרכזה בתנועה. מהר יותר מהצפוי הגיעו לרחוב גרייט-פורטמן.
"איזה בית?" היא נרכנה קדימה והביטה בבתים. בצד אחד היה בניין לבנים אדומות שחולק לדירות.
"כאן. הקומה העליונה."
"מאוד יוקרתי."
היא פקחה עין על הרחוב כאשר המכונית עצרה. גם בלי ההשתקפות בשמשה הקדמית, היא חשה שהסתובב אליה. מוזר, תמיד חשבה שהאמירה שאדם יכול לחוש במבטו של אחר עליו היא הבלים.
"בואי ואני אערוך לך סיור רשמי."
"אתה מאוד חצוף, לא?"
"אני יודע מה אני רוצה ואני לא עוצר עד שאני משיג את מה שאני רוצה."
המשמעות של המשפט גרמה ללחייה לבעור. היא התגאתה מאוד בכך שהצליחה לדבר בקול יציב.
"מצטערת, ג'ייק במצוקה, יש לי מחויבות קודמת. אולי בהזדמנות אחרת."
"את לא יכולה לבטל?"
דרישה כזו היתה גורמת לה בדרך כלל לירוק אש, אבל הוא אמר את זה בקסם עצל כל-כך עד שהיא צחקה.
"לא."
אבל היא רצתה. בדרך נס, המחשבה על ערב בחברת צ'רלס ג'ייקובס נראתה לה משמימה עוד יותר.
"חבל." נימת קולו אמרה לה שהוא מכבד את החלטתה יותר מכפי שרצה להודות. "תני לי לפחות את מספר הטלפון שלך."
"לתת את מספר הטלפון שלי? לרוצח סדרתי? אתה מטורף!"
היא חייכה אליו.
הוא חייך בתגובה.
אלוהים, החיוכים האלה נעשו זוהרים יותר ויותר. אם לא תסתלק מכאן עד מהרה, היא תשנה את דעתה ביחס לארוחת הערב. ואז קסי תהרוג אותה על שהבריזה לגבר 'המתאים' שמצאה בשבילה, וזה יהיה נורא. היא תצטרך לחכות להזדמנות אחרת כדי לצאת עם ג'ייק.
הוא הכניס את ידו לכיסו, שלב מתוכו כרטיס ביקור ורשם משהו על גבו בעט נובע.
"איך שאת רוצה. זה מספר הטלפון שלי."
היא נטלה אותו ממנו. אפילו כרטיס הביקור הרבוע היה לח. היא עשתה עבודה מצוינת בשלולית.
הוא הביט הישר בעינה. "תשתמשי בו."
מבטה אחז במבטו. הוא היה בטוח כל-כך שתתקשר. לא היה רמז לספק בהבעתו. נשים ודאי נופלות לרגליו כל יום. חלק ממנה רצה להשליך את הכרטיס מחלון המכונית; חלק אחר רצה לתחוב אותו לתוך החזיה שלה כדי לוודא שלא תאבד אותו.
שפתיה נקפצו. היא רצתה להיראות כעוסה, אבל איכשהו נמלט ממנה חיוך קטן.
"אולי. שלום, ג'ייק."
היא שילבה הילוך אחורי והחלה לצאת ממקום החניה. הוא הלם על החלון לפני שהתרחקה. "חכי!"
היא פתחה את החלון.
"לא אמרת לי איך קוראים לך."
"נכון."
"אז?"
"יש לי תחושה שאתה גבר שלא ייתן לפרט קטן כזה לעצור בעדו. אתה תגלה את שמי – אם באמת תרצה לדעת."
ובמילים אלה סגרה את החלון והתרחקה. היא הציצה בראי האחורי בחיוך רחב. הוא עמד ברחוב כשפיו פעור.
היא לא הביטה לאחור. במקום, היא צפרה ונופפה בידה.
זה היה מהלך נאה!
מטופש אבל נאה.
מטופש, מפני שהיא לא אמרה לו את שמה בגלל התגובה המוזרה שהוא עורר בכל מי שפגשה. היא לא רצתה לקלקל את הרגע, לא רצתה שג'ייק המענג יתחיל לטפח ביחס אליה רעיונות מוטעים.
למה היו הוריה צריכים לקרוא לה סרנדיפידי? הדבר דומה להתעללות בילד! היא היתה מטרה לבריונות מיומה הראשון בבית-הספר בגלל שמה.
למה לא יכלה להיקרא סאלי או סוזן? שמות נחמדים, הגיוניים ומסורתיים. אף-אחד לא היה חושב שסוזן היא ילדה היפית פרועה. וסאלי היא ילדה שאבא שלה עובד במשרד מתשע עד חמש בעוד אמה אופה עוגות שזיפים וכועסת על בתה בגלל כמויות האיפור שהיא שמה על פניה.
היא נאנחה.
היה מטופש לברוח בלי להגיד לג'ייק איך קוראים לה. עכשיו היא תצטרך להיראות להוטה ולהתקשר אליו אם תרצה בקשר. היא היתה צריכה לתת לו את מספר הטלפון שלה ולהניח לו לרדוף אחריה – תמיד אהבה את מושג החיזור המסורתי.
היא פנתה בסיבוב ונסעה לכיוון המסעדה. אולי טוב שלא אמרה לג'ייק איך קוראים לה. היה שווה לראות את פרצופו כאשר התרחקה. לפחות תהיה לה סיבה לחייך כאשר צ'רלס ג'ייקובס יתגלה כגבר משמים כמו שנשמע.
היא הציצה בשעונה כאשר עצרה מחוץ למסעדה. היא איחרה בחצי שעה בלבד. אולי צ'רלס לא יכעס אם היא תחייך ותניף לאחור את שערה הכהה והארוך.
היא זינקה מתוך מכונית הספורט שלה, רצה פנימה והישר אל הבר הקטן ששימש גם כדלפק קבלה. המסעדה היתה חמימה ביותר.
מישהו מילא את המדף התחתון בבקבוקים של מיץ תפוזים. היא זיהתה את הישבן האיטלקי הרחב בשניה.
"הי, מריה!"
מריה הזדקפה מהר כל-כך עד ששנים מהבקבוקים התגלגלו על הרצפה. ידיה התרוממו באוויר והיא צעקה בכיוון הכללי של המטבח, "ג'ינו! הילדה שלנו כאן!"
גבר עגלגל בגיל העמידה הופיע בפתח המחבר בין המטבח והבר. "חשבנו שאוטובוס דרס אותך – נכון, יקירתי?"
היא התכופפה מתחת לבר כדי לחבק ולנשק את שניהם. "ג'ינו, אתה דואג כמו זקנה. עכשיו, תגיד לי, איך הבחור?"
ג'ינו נופף ביד מבטלת לעבר השולחן החביב עליה ליד החלון. עץ דקל ענקי בתוך עציץ הסתיר לה את השולחן. היא עמדה על קצות בהונותיה כדי לראות את הנעשה.
השולחן היה ריק.
היא הסתובבה אל ג'ינו, גבותיה מורמות. "הוא עוד לא הגיע?"
ג'ינו נענע בראשו, כמעט המום בגלל הטרגדיה והיא בלעה את הצורך שלה לצחוק.
"נו, טוב. תגיש לי את המנה הרגילה. אני אחכה עד תשע. אני בעצמי איחרתי, אז אני לא יכולה לכעוס."
אבל כדאי לו שיהיה שווה את ההמתנה! היא תרצח את קסי אם היא שוב סידרה לה לוזר ממדרגה ראשונה. חברתה ידעה שהיא מחפשת מישהו רציני, אבל לא הבדילה בין יציב ומהימן ומשעמם. היא הסכימה לצאת לפגישה הזו רק בגלל שזה היה פשוט פחות מסובך מאשר לריב עם קסי. אם היתה אומרת לא, קסי לא היתה נותנת לה מנוחה במשך שבועיים עד שהיתה נכנעת, אז היא הסכימה וחסכה מעצמה את כאב הראש.
ג'ינו הגיש לה כוס יין אדום והיא ישבה ליד השולחן ובחנה את האופק שטוף הגשם.
היא ישבה וחייכה כאשר גבר בחליפה וזר פרחים חלף ליד החלון, אבל הוא חלף על פני הדלת ואל בין זרועותיה של בלונדית שעמדה בפתח תחנת הרכבת-התחתית. דקות חלפו. האדם הנוסף היחיד שנכנס למסעדה היה גבר גיבח עם שיניים נוראות. היא השתמשה בתפריט שלה כמגן זמני ועצרה את נשימתה. למרבה המזל, הוא בירך אשה גבוהה עם שיניים גרועות באותה מידה בצד השני של המסעדה. היא הורידה מעט את התפריט והציצה מעליו ואז קפצה כאשר ג'ינו הופיע כמו יש מאין.
"יש לך הודעה. הוא התקשר."
על פי הבעתו של ג'ינו, ההודעה לא היתה חיובית. היא הורידה את התפריט והרימה את ראשה. "קדימה, ג'ינו."
"הוא אמר שהוא מצטער מאוד, אבל שמשהו צץ."
משהו צץ! איזה מין תירוץ עלוב זה?
האוויר שפלטה הרים את הפוני שלה.
"מה הוא אמר, בדיוק?"
"הוא אמר שהוא לא יכול להגיע, שהוא נורא מצטער וביקש שתפגשי אותו מחר לצהרים במייזון-בלאן, באחת." ג'ינו עיקם את חוטמו נוכח המחשבה שמישהו אוכל במקום שאינו המסעדה שלו ואז הצטחק. "אבל הוא ביקש לשלם על ארוחת הערב שלך כאן."
היא סגרה את התפריט וחייכה כמו חתולה.
"במקרה זה, ידידי הטוב, נתחיל עם קוויאר, ואחר כך נמשיך עם המנה העיקרית היקרה ביותר שמרקו יצליח לרקוח וכוס שמפניה עבור כל הנוכחים."
ג'ינו קרץ. "ילדה טובה! תראי לו."
החוצפה שלו. לדפוק לה ברז ואז להזמין אותה לארוחת צהרים בלי לחשוב שאולי זה לא נוח לה. העובדה שהיתה פנויה ושיכלה לעשות כרצונה, אינה ממין העניין. הוא צריך להיות חמור יהיר כדי להניח שהיא נואשת כל-כך לצאת עם מישהו שתעשה כרצונו.
היית מת! היא לא תגיע לפגישה מחר. מחר הוא יהיה זה שיישב ויחכה לה.
ארוחת הערב היתה טעימה אבל הנקמה היתה טעימה יותר. היא נהנתה מכל ביס בגלל שבכל ביס שמעה את צלצול הקופה הרושמת. כאשר גמרה את האספרסו שלה, היא דמיינה את הבעת פניו כאשר יראה את החשבון. היא רצתה להופיע למחרת במייזון-בלאן רק כדי לראות אותו ממצמץ כאשר תמסור לו את החדשות באופן אישי.
אולי זה לא יהיה רעיון רע כל-כך, אחרי-הכל. היא תוכל לעפעף קצת ולהגיד לו אופס! כמה מטופש מצדי! אף-פעם לא הייתי טובה כל-כך בחשבון. והכי טוב הוא שקסי לא תוכל להגיד לה שלא התאמצה.
כאשר חשבה על קסי, היא החליטה שהגיע הזמן לדבר אתה ולהגיד לה מה דעתה עליה. היא הוציאה מתיקה את הסלולרי והקישה את המספר שלה.
קסי מעולם לא היתה טיפוס של גינונים, והיא לא שינתה את דרכיה.
"מה קורה? נכון שהוא מדליק?"
"לא משהו."
"באמת? הייתי בטוחה שתמצאו-חן זה בעיני זה. העובדת החדשה שלי מדברת על אח שלה כל-כך הרבה שאני מרגישה כאילו הוא חבר ותיק."
"כן, האמת היא שלא ראיתי אותו."
"למה את מתכוונת?"
"הוא לא הגיע, קסי! הוא סיפר איזה סיפור עלוב והורה לי לחייב אותו בארוחת הערב שלי. תוכלי להגיד לחברה שלך שתלך לבקר את אח שלה מפני שאין לי ספק שהוא יחטוף התקף לב כאשר יראה את החשבון."
"אה..."
"כן, אה! אני מקווה שתכיני את עוגת הגזר המפורסמת שלך כאשר אבוא לבקר ביום רביעי, אחרת אני בחיים לא אסלח לך."
"כן, גבירתי." היא ידעה ללא שמץ של ספק שקסי עברה לדום בחדר המגורים שלה.
"ובלי פגישות עיוורות נוספות! שמעת?"
"שמעתי."
כן, בטח. היא שמעה את הברגים מסתובבים במוחה של קסי בזמן שהחלה בחיפוש אחר הפראייר הבא.
"נסי לעמוד בדחף למצוא לי בעל משגע כמו שלך. יש לנו טעמים שונים מאוד בגברים, זוכרת? בחיים לא הבנתי איך בתיכון התאהבת תמיד בכל היורמים שפלסטרים החזיקו את המשקפיים שלהם."
"דארן פרקינס היה אלוהי!"
"כמובן. נתראה ביום רביעי – ואל תשכחי את עוגת הגזר. ביי."
היא נאנחה. לאמיתו של דבר, היא היתה מרוצה מכך שהגבר לא הופיע לפגישה. אבל זה לא מנע ממנה לזעום על הערב המבוזבז. היא יכלה לצאת עם ג'ייק במקום. היא התבוננה בטלפון שהיה בידה. היא תוכל להתקשר אליו עכשיו.
האם באמת היתה אמיצה עד כדי כך? האם זה לא יישמע נואש להתקשר עכשיו?
כבר היה לו זמן להיכנס הביתה להתקלח וללבוש בגדים יבשים. היא יכלה לדמיין אותו מסתובב בדירה המתוחכמת שלו, עם רצפת העץ הממורקת, לבוש ג'ינס רפויים, שערו לח ומדיף ריח של שמפו.
היא חיפשה בכיסה את כרטיס הביקור שלו והביטה במספר. לבה שקע. הדיו נמרחה על הכרטיס הלח וכתב היד הפך בלתי קריא. היא הצליחה לפענח את שתי הספרות הראשונות – שלוש ושתיים. ספרה נוספת בהמשך נראתה כמו שבע. או אולי אחת?
אם היתה מאמינה בגורל, היא היתה חושבת שזה סימן. אבל היא גדלה עם הורים שחינכו אותה על ברכי הניו-אייג'. היא החזירה את הכרטיס לכיס שלה וקיללה שוב את צ'רלס הנפקד.
כאשר כילתה את הקפה, היא ניגשה אל ג'ינו שעמד על הבר.
"ג'ינו, להתראות. תגיד למרקו שהבישול שלו היה מעולה ותמסור את אהבתי לשאר המשפחה – בעיקר לסופיה ולנכדה הקטנה והמתוקה שלך."
עיניו של ג'ינו זהרו בגאווה. "סופיה אומרת שפרנצ'סקה ישנה כבר כל הלילה."
"טוב, תגיד לסופיה שאני אפגע אם לא אהיה הראשונה ברשימת השמרטפיות שלה כאשר היא תרצה לצאת לבלות ערב אחד."
עוד חיבוק אחד מג'ינו ומריה והיא יצאה, שואפת לקרבה את אוויר הלילה הקר. הגשם פסק והכוכבים נצצו ממעל.
הגיע הזמן לחזור הביתה ולתכנן את המהלך הבא שלה.
היא עמדה על המדרכה והתבוננה במכונית שלה, מרגישה מובסת באופן מוזר. היא היתה נרגשת לקראת צחצוח לשונות נוסף עם ג'ייק. עכשיו לא תהיה לה דרך ליצור אתו קשר, גם אם היתה רוצה להיכנע לפיתוי ולהתקשר אליו.
היא התיישבה במכונית של אביה והטילה את התיק שלה על המושב מאחור בלי להסתכל היכן נחת. היא הוציאה שוב את כרטיס הביקור מכיסה ובהתה בו, דורשת מהספרות להתחדד. אבל הן רק נעשו מטושטשות יותר. היה לה רק דבר אחד.
היא התניעה את המכונית ולחצה על דוושת הדלק. היא אולי לא ידעה את מספר הטלפון שלו אבל ידעה היכן הוא גר.
היא נסעה בחזרה לרחוב גרייט-פורטמן בדרך הקצרה ביותר – שלא כמו קודם, היא הגיעה לשם בתוך פחות מעשר דקות. החניה שלה לא היתה מושלמת. נותר מרחק גדול בין המכונית והמדרכה.
היא כיבתה את המנוע וישבה בחשכה.
מוזר – עכשיו, כאשר היתה כאן, רגליה הפכו לקרח. לא בגלל ג'ייק – הוא היה מלבב – אלא בגלל מה שיבין מעוז רוחה כאשר ימצא אותה על סף ביתו. היא חיפשה אהבה ומחויבות, לא רומן חולף והופעה בביתו אחרי עשר בערב, בלי הזמנה, תגרום לו להבין דברים אחרים לגמרי.
בדיוק בגלל התנהגות אימפולסיבית מעין זו היא מצאה את עצמה עם החברים הכי נוראים עלי-אדמות. היא הזכירה לעצמה שפתחה דף חדש. היא לא תעשה יותר דברים נחפזים, גם אם הדבר שרצתה לקפוץ עליו היה נפלא כמו ג'ייק.
היא פתחה את החלון והוציאה את ראשה מתוך המכונית. אור רך זהר מכמה מחלונות הפנטהאוז.
למה בסופו של דבר מדובר תמיד בהכל או לא כלום? לו רק היתה נמצאת לה דרך אחרת להגיע אליו. היא הרימה את הכרטיס שלו מהמושב הקדמי לצדה.
כמובן! איך יכלה להתעלם מהמובן מאליו!
היא היתה מרוכזת כל-כך במספר הטלפון שבצד האחורי של הכרטיס עד שלא חשבה אפילו להפוך אותו ולגלות את הכתובת העסקית שלו. היא תחכה כמה ימים ותתקשר למשרדו. כך היא לא תהיה נועזת מדי.
היא הפכה את הכרטיס והריצה את עיניה על האותיות השחורות הקלאסיות. רואה-חשבון. היא אהבה רואי-חשבון. הם היו יציבים, הגיוניים, כלל לא הטיפוסים שמהם למדה להתרחק – מוסיקאים, שחקנים, אמנים מעונים.
ג'ייק החל להיראות טוב יותר ויותר. הוא היה חכם ונאה ונראה שהיה גם חכם. וייתכן בהחלט שהוא הטיפוס שכל נערה יכולה לקוות לו כאשר היא רוצה להקים בית ומשפחה.
ואז הבחינה בשם שנכתב בתחתית הכרטיס וכמעט ששמטה מידה את הכרטיס מרוב הלם. צ'רלס ג'ייקובס!
צ'רלס?
הוא אמר לה שקוראים לו ג'ייק!
היא עמדה לזרוק את הכרטיס לתוך המאפרה, אבל נמלכה בדעתה. ג'ייק יכול להיות שם חיבה. אחרי-הכל, גם היא לא בדיוק השתמשה בשמה המלא כרגע. היא התחילה לקצר אותו לסרינה. זה נשמע הרבה פחות שם של נערת פרחים והרבה יותר... נורמלי מאשר סרנדיפידי. היא לא יכלה להאשים את ג'ייק אם רצה להחיות מעט שם נפוח ומעומלן כמו צ'רלס.
היא התבוננה שוב בכרטיס הביקור וחייכה.
נו, נו. צ'רלס ג'ייקובס.
ארוחת הצהרים מחר תהיה בגדר הנאה צרופה.