“הספר "אש על כוחותינו" מאת עמיר רפפורט, ראש הדסק הצבאי והפרשן הצבאי של "מעריב" בשעתו, מביא את סיפורה של מלחמת לבנון השנייה. הספר בוחן את הכשלים בקבלת ההחלטות, השפעת "נאום קורי העכביש" של נסראללה, האשליות שהתנפצו במפח נפש, רגעי הבדידות של הפיקוד הבכיר והסכינים שננעצו מאחורי הגב - כל אלה נשזרים בהמולת הקרב ובמעשי גבורה של לוחמים וקצינים זוטרים. הספר מתאר מספר קרבות בדיוק רב ובאופן מרתק ובהם הקרב במרון א-ראס: "הפעולה במרון א-ראס החלה בלילה שבין רביעי לחמישי, בין 19 ל-20 ביולי. לוחמי גדוד הסיור של הצנחנים, בפיקודו של סגן-אלוף נמרוד אלוני, השתלטו על החלק הדרומי והמרכזי של הכפר. אף על פי שהשם "מרון א-ראס" מעיד כי המקום היה קשור בעבר לנוצרים המרונים בלבנון, הרי שמדובר בכפר שיעי עם מספר זעום של תושבים נוצרים. הכפר הקטן, כ-3,000 תושבים בסך הכל, עמד במוקד הקרבות של צה"ל כבר בימי מלחמת השחרור, והוא נכבש גם במבצע ליטאני ב-1978 ובמלחמת לבנון הראשונה. המבנה הבולט ביותר בכפר הוא כמובן המסגד. מערך הלחימה שהקים חיזבאללה מבעוד מועד היה מרוכז בלב הכפר, בחלק הגבוה ביותר שלו. שם היה גם מתקן מודיעין מוסווה שעסק בהאזנה לכוחות צה"ל. בית הספר המקומי, שממילא היה סגור בחודשי הקיץ, מילא את ייעודו כמתחם לחימה בעתות חירום. כעשרים וחמישה לוחמי חיזבאללה התרכזו שם. עוד כמה עשרות היו פזורים באזורים אחרים בכפר. הקרב דווקא החל בצורה מוצלחת. המג"ד נמרוד כיוון אש טילים ששוגרו מן האוויר ומן הקרקע לעבר שלושים וארבעה יעדים בכפר. חיזבאללה החל לפנות את פצועיו בבהלה לכיוון בינת-ג'בל. החלו להגיע ידיעות על כך שמפקד הכוחות שלהם במרון א-ראס נהרג. במקביל, נפסק סוף-סוף ירי חיזבאללה לאזור אביבים." (עמוד 153)

כך גם בתיאור הקרב על הסלוקי, בו מדגים יפה המחבר את הכשלים הבולטים בפעילות צה"ל במלחמה ובהם היעדר הבנה של המטרות, המשימות והקשר בין פעולות כוחות בנפרד לשם השגת המטרה הכוללת. כך בתיאורו כוח מגדוד מעולה שכשל בהבנה כי בפעולתו תלויים כוחות נוספים: "גדוד הסיור של הנח"ל הוטס במסוקים לפארון בשעה תשע וחצי בערב. הוא נחת בחלק הצפוני של הכפר, אף על פי שהיה צריך לאבטח את תנועת הטנקים של חטיבה 401 בתוך ערוץ הסלוקי., מדרום לכפר. הגדוד ניהל קרבות קשים מול אנשי חיזבאללה בפארון. המג"ד שי, יוצא השייטת, כלל לא היה מודע לצורך לאבטח את ערוץ הנחל. אחרי המלחמה התברר כי מאחר שהחמיץ את הקפ"ק ב"גיבור" בלילה שבין יום שלישי לרביעי, הוא לא הבין במלואה את התוכנית האוגדתית. הסמח"ט דורון אמנם תידרך אותו כמה פעמים, אבל אחרי המלחמה הודה המג"ד בכנות כי חשב שהמשמימה שלו היתה להגיע שוב לכפר ולהרוג כמה שיותר אנשי חיזבאללה, כפי שכבר היה רגיל לעשות. שי אמנם ידע על התוכנית של חטיבה 401 לחצות את הסלוקי, אבל חשב שהחצייה אמורה להתבצע רק כמה ימים מאוחר יותר. בינתיים הטרידה אותו רק המשימה שלו." (עמודים 312-313)

את עיני תפס גם משפט קטן אודות הרמטכ"ל הנוכחי, בני גנץ, יוצא הצנחנים. כאשר התקבלו הדיווחים מן הקרב הקשה שניהלה חטיבת גולני בבינת-ג'בל, שהה חפ"ק מפקד החטיבה, תמיר ידעי, באביבים: "בשיא ההמולה הופיע מפקד זרוע היבשה, אלוף בני גנץ, בחפ"ק. "גולני יצאו ממצבים יותר קשים," אמר לאנשים סביבו. "אתם תצאו גם מזה." (עמוד 180) מקריאה בספר מצטייר כי זהו אירוע בודד ומנוגד לכלל. בצה"ל עסקו פחות בלחזק את הכוחות הלוחמים ויותר במתיחת ביקורת עליהם ובניסיון לחתור תחת מפקדי היחידות הלוחמות בניסיון להחליפם. הספר גם מתאר יפה את דמותם של חלק מן המפקדים הלוחמים ובהם מפקד אוגדת הגליל, תא"ל גל הירש: "בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה התגייס הירש לצנחנים ומילא שורה של תפקידים בחטיבה. באמצע שנות התשעים פיקד על שלדג יחידת העילית של חיל האוויר. הוא יזם שורה של פעולות מיוחדות, אבל רשם לחובתו גם מרד זוטא של לוחמי המילואים, שלא ממש אהבו אותו. אחד המבצעים שהוביל כמפקד שלדג, פשיטה על יעד של חיזבאללה בלבנון, כמעט הביא להדחתו מצה"ל. במהלך הפעולה קיבל הירש פקודה לנתק מגע ולחזור עם לוחמיו לשטח ישראל. הוא לא מיהר לבצע אותה. הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין-שחק, חשד בו שניתק את מכשיר הקשר כדי לטעון שלא שמע את ההוראה המפורשת. הוא נזף בו קשות על חוסר המשמעת, אבל גם שיבח אותו על אומץ הלב. הירש לקח איתו הלאה בעיקר את המחמאה." (עמודים 79-80) ומפקד עוצבת עמוד האש, תא"ל ארז צוקרמן: "נמוך קומה ומחוספס, צמח בקומנדו הימי. הוא היה מפקדה הראשון של יחידת אגוז שהוקמה ב-1995, מפקד שייטת 13 ומפקד חטיבת גולני בזמן ההתנתקות. בתפקידיו הקודמים הוביל צוקרמן אינספור פשיטות בדרום לבנון והכיר כמעט כל שביל באזור. צוקרמן היה מתוסכל מכך שהאוגדה שלו לא הוטלה למערכה. הוא ניסה להידחף ללחימה, אבל בצמרת פיקוד הצפון ראו בו נודניק חסר תקנה." (עמוד 150)

מנגד הספר לוקה בכתיבה עיתונאית מנופחת, כך למשל באופן שבו מתואר תא"ל (לימים אלוף פיקוד הדרום) טל רוסו: "גבה קומה ובעל כפות ידיים של פלאח, גדל בצל ההפגזות הסוריות על קיבוץ חולתה לפני מלחמת ששת הימים. במהלך הקריירה הצבאית שלו שימש כקצין בסיירת מטכ"ל, בשלדג ובמגלן, למרות שמעולם לא עבר קורס קצינים." (עמוד 218) וניכר כי מחברו בחר לסקר בעיקר את התככים, הפוליטיקה כמו גם את האירועים ה"זוהרים" כלומר פעולת הכוחות המיוחדים, על חשבון לחימת כוחות המילואים מחטיבות אלכסנדרוני וכרמלי וחטיבות השריון. נוסף על כך אף שבחר לתאר ב"צבע" רב את מסלולם הצבאי של חלק מן המפקדים, בחר מנגד המחבר להותיר בצל מפקדים אחרים שהשפיעו באופן משמעותי על המערכה, ובהם האלופים בני גנץ וגדי איזנקוט. נוסף על כך בחלק מן האירועים, ובהם מבצע ההסקה הגדול שהתרחש בשלהי המלחמה, תיאורו של רפפורט לא מדויק בלשון המעטה. למרות זאת הספר מומלץ קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחיל הרגלים בכלל וביחידות המובחרות בפרט, וכן בעבור הנערים העתידים להתגייס כמו גם חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. לא הייתי מליץ לקרוא את הספר כמקור השלם היחיד על המלחמה, ככאלה מומלצים בהרבה ספרם של עפר שלח ויואב לימור "שבויים בלבנון" וכן ספרם המקיף של עמוס הראל ואבי יששכרוף "קורי עכביש", אך הוא בהחלט כתוב טוב וראוי.

"אש על כוחותינו" מאת עמיר רפפורט,
יצא בעברית בשנת 2013,
בהוצאת "ספרית מעריב",
מכיל 382 עמודים.”