ספר שיריו הראשון של יפתח בן אהרון. במרכזו חיפוש אחר "האחר הממשי" במפגש האנושי, בחוויית הטבע ובהתנסות המטאפיזית-רוחנית הטהורה. הספר בנוי ממחזורי שירה רחבים ושירים בודדים ונע בין שפות פואטיות שונות: משירה התבוננותית הדוקה נוסח ההייקו היפני, דרך שירה אישית ביוגרפית המשתנה לתמונות חלום ופנטזיה, ועד לשירה בעלת אופי ליטורגי. נופים אירופים וארץ ישראלים, התנסויות של מלחמה וריפוי, הופכים דרך השירה למחוזות פנימיים של שלג ותהום, מתוך חתירה מתמדת לקראת גילויו של הנסתר בהתנסויות היומיומיות, בהתבוננות הפנימית ובחלום. השיר מבקש להיות מפגש בו הופך ה"אתה" ל"אני".