"במטוס הרופא מציע לי משהו להרגעה. אני אומרת לו שאני לא רוצה. אני רוצה לחוות את הכול. הרופא בוכה. ממש כך. אני אומרת לו שאני מאד מודה לו ושכל כך קשה לעשות את מה שהוא עושה. הוא מתרגש מזה שאני מסוגלת לראות את הקושי שלו במצבי. גם לי חשוב לדעת שיכולתי. הוא והצוות נראים לי כמו מלאכים בלבן."(עמוד 60)
ספר זה מביא עמו סיפור אישי על אירועי אמת והחלמה רוחנית. המחברת, יהודית זנד, שעברה תהליך של טיפול עצמי בכתיבה (ביבליותרפיה), מוציאה את הדפים מהמגירה ואיתם את המחשבות ואת החלומות. היא חושפת אותם לאור ומאפשרת לעצמה ולקוראים לצאת עמה למסע בחיפוש אחרי הבית הפיזי והפנימי. האירועים והזיכרונות הם של יהודית זנד, אולם הקורא הנסחף בנוחות במילותיה, מאפשר לעצמו את החופש ליהנות ולשקוע גם בזיכרונות משלו.
תחילתו של המסע בעקבות בתים פיזיים – בית ילדותה, בית כלולותיה, בתים בצפון, במרכז ואף מעבר לים ובחזרה. המשכו בהתכנסות פנימה, בחיפוש אחר הבית האמיתי של הנפש. "בשלב זה עדיין לא ידעתי להסתכל לבית בעיניים: להבין את טיבו, את העולם כפי שהוא יכול להיראות דרכו. הייתי עסוקה בהסתגלות לחיי הנישואים ולאימהות. עברו שנים עד שראיתי את העולם מתוך הבית הזה." (עמוד 32).
לאחר שמשבר רדף משבר בחייה: אובדן הבית, עזיבת הארץ ומותו של אורי בעלה. ילדיה שפנו לדרכם ועזבו את הארץ. מצאה עצמה יהודית זנד, ניצבת מול דלתות הנפש. בתהליך עמוק ומעצב שבעקבותיו הגיעה לתובנות חדשות והתעצמה, הגיעה לרגע פתיחתן ואף פסעה לראשונה מזה עשרות שנים, אל תוך ביתה האמיתי. "היו לי מורים רבים אבל מעולם לא היה לי גורו. הייתי חייבת תמיד לחצוב את דרכי בעצמי, בכוחותיי. גם החלומות שימשו אותי ככלי לחציבה פנימה לתוך תהומות האני".(עמוד 64).