מה מעסיק נשים במהלך יום אקראי אחד בחייהן? חמש-מאות עשרים-ותשע נשים מכל רחבי ארצות-הברית נענו לקריאתן של עורכות ספר זה לתעד שעה אחר שעה של יום אקראי אחד בחייהן – יום שלישי, ה-15 לאוקטובר 2002. יום חול רגיל של אמצע שבוע.

הן לא קבלו שכר-סופרים, ולא ידעו אם יומנן אכן ייכלל בספר, אך הן נענו למיזם: הגמלאית המתאבלת על מות בעלה; הסטודנטית הצעירה המקווה לשנות את העולם, המוסיקאית המחוננת המתעוררת שוב ושוב במלונות זרים ומתגעגעת לפינה משלה, המנהלת הבכירה, עורכת-הדין שהפכה לאמא ועקרת-בית במשרה מלאה;

האשה המתמודדת עם מחלתו הסופנית של בעלה, המורה הרוחנית - נשים מכל קצוות הקשת הנשית המייצגות מגוון של שונוּת, קבוצה החוצה גילאים, גבולות תרבותיים, גיאוגרפיים, סוציולוגיים, כלכליים ואורח-חיים ניאותו לפתוח דלת לרווחה אל יום אחד בחייהן, אל ביתן, עשייתן, מחשבותיהן ורגשותיהן.

יום אחד בחייהן - יומנן של נשים
שתפו אותישליחת קישור לספר בדואר אלקטרוני לחברים באמצעות תוכנת הדואר שלך, ללא טופס
ובין יומן אחד למשנהו – "הבלחות" של קטעים קצרצרים מיומנן של נשים אחרות:

- "..אני דנה עם בעלי באפשרות שאעזוב את מקום עבודתי, והשאלה הראשונה שהוא מפנה אליי היא: 'מה נעשה בלי המשכורת שלך?' זו אכן דרך להבעת תמיכה! תודה, מותק."

- "....הוא התינוק המתוק-ביותר, המקסים-ביותר, והמלאך-היקר ביותר. אבל לכל הרוחות, כמה שהוא תובעני!.."

- "מה את עושה?" צועק דיוויד מהחדר השני. "אני כותבת," אני עונה בצעקה. "אבל מה יש לך כבר לומר? לא עשית דבר עד עכשיו – צחצחת שניים והתלבשת!"

- "כרגיל, כשאני רק מנסה לתפוס תנומה, בעלי האוהב מתחיל לדבר אתי! 'כן, מותק' 'לא, מותק.' על מה, לעזאזל הוא מדבר בכלל?..."

- "..אני שואלת את עצמי אם התחת שלי נראה טוב במכנסיים שאני לובשת..." - "יש לי חשק לנסוע למיאמי. בזה הרגע. אני בטוחה שהחיים שם קלים יותר."