“הספר "עד הסוף המר" מאת בראיין פרט (הוצאת יבנה, 2007) הוא אסופת סיפורי קרבות שבהם לחמו צבאות בתנאי נחיתות וניצחונות שהושגו בעמל רב נגד כל הסיכויים, למן מלחמות נפוליאון באירופה ועד מלחמת וייטנאם ומלחמת פוקלנד. פרט כתב כי "צבאות שלמים אינם נלחמים עד הסוף המר, עד גאים האחרון ועד הכדור האחרון; גם לא עוצבות גדולות כמו קורפוס או דיוויזיה. היחידות הנלחמות כך הן כולן קטנות, החל במילקה וכלה בגדוד או ברגימנט" (עמוד 10). לדבריו, החיילים גילו נאמנות לחבריו לנשק, לגדוד ולרגימנט כמסגרת הגדולה ביותר. "ממצא זה איננו חדש ואיננו מפתיע, והמש״ק (מפקד שאינו קצין) הבכיר הממוצע היה מציין בקצרה, בתגובה על כך, שכך היו פני הדברים מאז ומעולם וכך יהיו גם להבא. רוברט פוקס, כתב הבי-בי-סי שהיה עד-ראייה לקרב האיתנים שניהל במלחמת פוקלנד הגדוד השני של רגימנט הצנחנים הבריטי כדי לכבוש את גוז גרין מידי אויב שעלה עליו במספרו, אמר מאוחר יותר שחרף המוניטין שלהם כלוחמים אימתניים דאגו הצנחנים מאוד לגורל אחיהם לנשק, וזו הייתה אחת הסיבות להיותם כה נחרצים. כאילו כדי לחזק את דבריו הוענקו שני ׳צלבי ויקטוריה׳ היחידים במלחמה זו לאנשי רגימנט הצנחנים הבריטי, שהקריבו את חייהם ביודעין למען חבריהם. ככל שיתארך משך שירותה של יחידה צבאית ביחד, כן סביר יוצא שיתרחשו מקרים כאלה" (עמוד 11).
הפרק על הקרב על מבצר האלאמו בשנת 1836 במסגרת מלחמת העצמאות של טקסס היה מעניין. הציבור האמריקאי זועזע בעקבות מותם של מגיני האלאמו, כתב פרט, ומתנדבים, נשק וכס זרמו אל גנרל סאם יוסטון, המפקד העליון הטקסני. יוסטון היה איש רב-פעלים. "הוא היה עורך דין, נפצע פעמיים במלחמת 1812, היה מושל טנסי ומפקד המיליציה בדרגת גנרל" (עמוד 35). לאחר תבוסת מגיני האלאמו הוא הצליח לבסוף לרכז ולאמן את צבאו. במקביל, התקשה צבאו של סנטה אנה לאתר את הצבא הטקסני והפך מבודד. "לרגע הזה המתין יוסטון. במסעות מזורזים הביא את צבאו, שמנה כ-800 לוחמים ושני תותחים, למטווחי התקפה. בשעות אחר הצהריים של 21 באפריל, כשהמקסיקנים נחו את מנוחת הצהריים שלהם, הסיאסטה, תקף את המחנה שלהם על גדת הנהר סן חאסינטו. הטקסנים הזועמים פרצו למחנה בשאגות: "זכרו את האלאמו! זכרו את גוליאד!" ובתוך 18 דקות הניסו את האויב במחיר של שני הרוגים ו-23 פצועים. כ-600 מקסיקנים נהרגו ו-730 נלקחו בשבי" (עמוד 43). סנטה אנה נלכד יום לאחר מכן, ובתמורה לשחרורו הפכה טקסס לרפובליקה עצמאית. כעבור עשר שנים צורפה לברית.
הפרק המעניין ביותר בספר תיאר את הקרב על האי בטיו באטול טארווה (23-20 בנובמבר 1943) במסגרת המערכה באוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. הסיבה לכך היא שזהו פרק שתיאר שני כוחות שלחמו עד הסוף המר, של אחד מהם. הנחתים האמריקאים מן הצד האחד ומן הצד השי חיילי החי"ר היפנים. אחת הסיבות, כתב, "לכך שהחייל היפני היה יריב כה קשה ומטיל אימה הייתה שרק הוא לבדו, מכל הלוחמים במלחמת העולם השנייה, נלחם עד מוות – מתוך נכונות מלאה, בלי צל של ספק ובלי שמץ של היסוס, כדבר המובן מאליו" (עמוד 153). כחלק מאסטרטגיית הדילוג בין האיים, לפיה צבאות בעלות הברית התקדמו מאי לאי במטרה להקים בהם בסיסי מבצעיים אוויריים כדי להבטיח את שליטתם באוקיינוס השקט וכדי לתקוף את יפן, הוחלט לכבוש את אטול טארווה. כיבוש האי הוטל על כוח משימה "מדיוויזיית הנחתים השנייה בפיקודו של מייג׳ור-גנרל ג׳וליאן סמית" (עמוד 156).
בטרם הנחיתה דרש קצין המבצעים של דיוויזיית הנחתים השנייה, קולונל דייוויד שופ, "שיספקו לו את הדגם החדש של נחתת המותאמת למים רדודים" (עמוד 157). אך מאחר וטרם החלו לייצר אותו, "הציע להשתמש ב'אמטרקים', שיאפשרו לגלי הנוחתים לצלוח את השונית ולעלות לחוף, ויהיה עומק המים אשר יהיה. ה'אמטרק', זחל"ם אמפיבי שפותח במקור ככלי חילוץ מביצות האוורגליידס בפלורידה, פעל למופת בגואדלקנל" (עמוד 157). במהלך הפלישה לאטול טארווה, "בקצה המזח הארוך ירדו לויטננט וויליאם הוקינס ומחלקה ב׳ של הסיירים-צלפים שבפיקודו מן הנחתת שלהם והסתערו בריצה, בהתקפה שחיסלה את המגינים היפנים – וכך נמנע ירי על אגפיהם של גלי המסתערים בדרכם אל החוף. על כיבוד המזח ומנהיגותו הסוחפת, שאותה הפגין ללא חת עד שמת מפצעיו למחרת היום, קיבל הוקינס לאחר מותו את ׳עיטור הכבוד של הקונגרס׳" (עמוד 159).
בסמוך לשעה 12:00 בצהריים הצליח קולונל שופ, שבקרב מונה למפקד חטיבת הנחתים 2, "לכונן את מוצב הפיקוד שלו במחזה שסיפק לו בוהקת בטון ב׳אדום 2׳ הצלפים הטרידו אותו, הקשר עם היחידות שלו ב׳אדום 1׳ נותק, ובשום מקום בקרבתו לא יכלו הנחתים שלו להתקדם פנימה מן החומה אלא למרחק של 70 מ׳ הוא הטיל ספק בתוצאותיו החיוביות של הקרב הזה, אך שלח את לויטננט-קולונל איוונס קרלסון, לשעבר קצין בקומנדו, עם מסר אישי למפקד הדיוויזיה על סיפונה של אוניית הקרב ׳מרילנד׳, שבו נאמר שהנמצאים על החוף "יילחמו עד הסוף"" (עמוד 163). קרלסון היה הראשון שמסר למפקד הדיוויזיה, סמית, "את המידע האמין הראשון על הלחימה" (עמוד 163). ניכר כי "התנגדות קנאית כזאת לא נצפתה מראש על-ידי מתכנני מבצע ׳גלווניק׳, ומשום כך הוחזק רגימנט הנחתים השישי בעתודה" (עמוד 164). ניכר כי למרות המצב הקשה "תגבורת חזקה ותכנון-מחדש היו עשויים להכריע את הכף" (עמוד 164). במקביל, כתב פרט, "הפכה הלחימה על החוף לקרב של רובאים: קבוצות קטנות של חיילים, שהתאוששו מן ההלם הראשון, החלו לשתק את עמדות האויב ברימוני-יד, מטעני חבלה ולהביורים" (עמוד 164). לבסוף השילוב בין רוח הלחימה של הנחתים לעתודות הרעננות שהוטלו לקרב הכריע אותו לטובת הצד האמריקאי. שופ, עוטר במדליית הכבוד של הקונגרס על גבורתו, ולימים היה לגנרל ולמפקד חיל הנחתים כולו.
בסך הכל ספר מעניין ומאיר עיניים, אולם התרגום לא היה מיטבי. יש בלבול גדול בין מונחים כמו גדוד וחטיבה וזה פוגם באיכות הקריאה.”
