"היומן הזה עוסק, במשתמע, בתעלומה המוכרת לכולנו ובהיגיון הנסתר שלה... אם הכל נגזר מראש, בעיקר המלחמה האינסופית והנואלת, הרי מוטב לשבת בחיבוק ידיים ובראש מורכן. רובנו אכן עושים זאת. התוצאה היא שבג'ינבה ובסלפית, בכפר יאנון ובנועמן, בחברון ובעוד מקומות קטנים וגדולים, תושבים נופלים טרף קל לידי המתנחלים, הצבא אינו עוצר בעדם, ובתי-המשפט הוכיחו אוזלת יד בלתי נתפסת."
דוד שולמן, מחבר היומן, הוא פעיל בארגון הישראלי-פלסטיני תעאיוש ("חיים ביחד" בערבית), הביא שמיכות ליושבי המערות בהר חברון, עזר להם בקציר, אסף כדורי רעל שהמתנחלים פיזרו כדי להרוג את העיזים והכבשים של תושבי האזור, שתל עצי זית במקום אלה שהמתנחלים גדעו, איפשר לאיכר לחצות את המטרים הספורים עד לבאר שלו... "רק זאת. להשיב לעולמו מידה של שפיות."
שולמן, פרופסור לסנסקריט באוניברסיטה העברית, אומר על עצמו שהוא אוהב דברים קונקרטיים: מוזיקה הינדוסטאנית, את הרביעיה 132 של בטהובן, את ציוריו המאוחרים של סזאן, את הריח של יוון, את שפת טלוגו; ושהוא שונא מילים מופשטות כגון רגשנות, מוסרנות, צדקנות.
היומן המעורר מחשבה והנוגע ללב הזה, שנולד מארבע השנים של פעילות בתעאיוש, הוא ביטוי נפלא - נקי מצדקנות ומרגשנות - למאבק נגד המשך הכיבוש ונגד מעשי הנבלה הקונקרטיים שנולדו מהמילים המופשטות "ארץ ישראל לעם ישראל".