“נראה שסבב האלימות הנוכחי, שטרם נמצא לו שם מוסכם, לא עומד להסתיים כל-כך מהר. בין כל הרציחות, הקשות לסיכול, מכיוון שמדובר בדרך-כלל ביוזמות של בודדים ללא שיוך ארגוני, עולה שאלת המניע המיידי - מה מביא יחידים לבצע פעולות שהן במקרים רבים בגדר פעולת התאבדות עבורם? הספר של הלל כהן (ספר שני שלו שאני קורא) נראה לי כמעט נבואי בהקשר זה, אף על-פי שאין הוא מציג במפורש את האפשרות של טרור הבודדים אותו אנו חווים היום (הספר יצא לאור ב-2007).

מה כן עולה מהספר ומדוע הוא נבואי? זהו ספר על תבוסה, או ניצחון - תלוי מאיזה צד מסתכלים - במערכה על ירושלים בין מדינת ישראל לפלסטינים בירושלים. המנצחת היא ללא ספק ישראל. בעשורים שחלפו מאז כיבוש העיר המזרחית ב-1967 הצליחה ישראל לשנות ללא היכר את העיר בהיבט הפיזי (שינוי גבולות העיר והפקעת שטחים רבים לצורך בניית שכונות ליהודים), החברתי (שמירה על שיעור קבוע למדי של היהודים בעיר) ואולי חשוב מכל - הפוליטי - סילוק כל סממנים של פעילות מוסדות לאומיים פלסטיניים בעיר.

להצלחות אלה, שבאופן אירוני קיבלו דחיפה חזקה דווקא בשנות המו"מ של הסכם אוסלו (הסכם שנתפס בציבור היהודי כוויתור מצד ישראל - ולא כך הוא) נוספה הצלחה לנתק את אוכלוסיית העיר הפלסטינית משאר הציבור הפלסטיני בשטחים. גם תהליך זה הועצם דווקא בעקבות הסכם אוסלו, בשל הסגרים שהפכו יותר ויותר קבועים, וקיבל חיזוק נוסף עם בניית חומת ההפרדה בתוך העיר.

הלל כהן מנתח את האופן בו הושגו הצלחות אלה ואת השלכותיהן על החברה הפלסטינית בעיר: חברה פאסיבית מבחינה פוליטית, מפורדת וקרועה בזהותה בין הזיקה הלאומית שלה לבין המשטר תחתיו היא חיה, אשר עם כל השנאה אליו ולמרות האפליה הרבה מצדו עדיין מספק גם יתרונות חומריים. אוכלוסיה שאיבדה במידה רבה את אמונה ברשות הפלסטינית, האימפוטנטית מול ישראל ובנוסף לכל גם מושחתת ומצד שני ממורמרת על הקיפוח המתמשך מצד השלטון הישראלי, אשר בנוסף לכל גם הופך אותם ליותר ויותר תלויים בו, ע"י ניתוקם משאר אוכלוסיית הגדה.

האם זהו ניצחון אמתי? הלל כהן לא אומר זאת במפורש, אך התחושה העולה מן הספר היא של ניצחון זמני, אולי אפילו ניצחון פירוס. הכוח להתנגד ניטל לכאורה מהאוכלוסיה הפלסטינית בירושלים, אולם המוטיבציה נשארה. וכאשר היא לא מתורגמת לכוח פוליטי, לגיטימי או לא, אך קיים, היא מחפשת אפיקים אחרים. הר הבית עם כל משמעויותיו הדתיות והלאומיות המעורבבות הופך אט-אט לסמל היחיד של ההתנגדות לשליטה הישראלית בעיר, והרגשות הדתיים למניעים הדומיננטיים, לאחר שדרכי הביטוי האחרות דוכאו.

אין זו מסקנה מפורשת העולה מהספר אולם השילוב של מוטיבציה דתית, ייאוש ממסגרות פוליטיות, קיפוח כלכלי וזהות מסוכסכת יוצרים תערובת נפיצה מאד שלדעתי אנו אוכלים את פרותיה בימים אלה.

ערך מוסף של הספר הוא המידע ההיסטורי על הסכסוך בכללותו העולה מהספר. הלל כהן עושה עבודה יסודית באיסוף מקורות מידע וקיום ראיונות עם גורמים שונים, ביניהם פעילי חמאס וארגונים אחרים שהיו מעורבים במידות שונות בפיגועים. התמונה המצטיירת שונה מזו המוכרת לרובנו: המאבק הלאומי הפלסטיני החל עוד בימי השלטון הירדני ומרכזו היה בירושלים, ישראל דיכאה פעילות פוליטית לגיטימית בשלבים די מוקדמים של כיבוש העיר, מה שכמובן נתן מוטיבציה לפעילות אלימה יותר, בחמאס היו ויכוחים בראשית האינתיפאדה האם לפגוע במכוון באזרחים או רק בחיילים, בשל איסור הקיים באסלאם על כך (הויכוח הוכרע בהדרגה לאחר אירועים שנתפסו ע"י חמאס כמפגיעה מכוונת של ישראל באזרחים - הרג המפגינים בהר הבית ב-1991 והטבח במערת המכפלה ב-1994).
בהחלט מומלץ.”