באייר תש"ח, ערב הכרזת המדינה, נפל קיבוץ כפר עציון, לאחר שהתקיים רק חמש שנים במקום מושבו המבודד בהרי חברון. כמעט כל מי שנשאר במקום נהרג בקרב האחרון. שישים ילדי הקהילה ואמותיהם ניצלו משום שפונו למנזר רטיסבון בירושלים חמישה חודשים לפני נפילת היישוב, משהתהדק המצור עליו.
סיפורי החיים של בני אותו קיבוץ, המכנים עצמם עד היום ´ילדי כפר עציון´, הם עניינו של ספר זה. מהם זיכרונות הילדות, הרגשות והערכים שהם צופנים בחובם? כיצד התמודדו עם היתמות כפרטים וכקהילה בילדותם ובבגרותם? כיצד מצטיירות דמויות הוריהם, מקימי כפר עציון, הרבים שנפלו והמעטים ששרדו? מהי זהותם ומה מקומה של ההיסטוריה המשותפת להם בחייהם כיום? מה מקומו של קיבוץ כפר עציון, שעלה מחדש על הקרקע ב-1967, בעולמם?
עמיה ליבליך, פרופסור לפסיכולוגיה מן האוניברסיטה העברית בירושלים וחוקרת ידועה של החברה הישראלית, פורשת את סיפוריהם של 51 מ´ילדי כפר עציון´ שעמם שוחחה באריכות. ספר זה חובר לספריה הקודמים - ´קיבוץ מקום´, תשמ"ג; ´גלגולו של מקום´, תש"ס (על הקיבוץ הישראלי); ´חיילי בדיל על חוף ירושלים´, תשל"ט; ´אביב שנות´, תשמ"ז; ´חוץ מציפורים´, תשנ"א (על השפעות המלחמה על חיינו) - בצומת מפתיע ומרגש המגלם את הזיקה בין העבר להווה, הפרט לקהילה, ההיסטוריה האישית לזיכרון הקיבוצי בחיינו.