“דר' וולפנזון?"
“כן”
קוראים לי יעקב. אני קבלן. נפלתי. מחר ב-10 בבוקר אני מתאבד.”
“אוי, עוד' תופעת אברהם גינדי’. איך הגעת אלי יעקב?"
אברהם גינדי. זיכרון ישן מלפני שנים רבות עוד כשהייתי ילד. בראשון לציון היו מספרים שאם רוצים לראות את החולות צריך למהר ולצלם לפני שגינדי יבנה עליהם. בהמשך פורסם, שהיה הראשון ליזום חברה שעסקה בקישור לסחר חליפין,' ברטר’. בין לבין הוא הופיע בערוץ היחיד ותרם כספים. והסוף ? כן, הסוף. הוא שרף את עצמו.
“מ’דפי זהב’, סתם פתחתי' דפי זהב’. את גרה ברחוב אינשטיין, רציתי לבנות שם, ליד הבית שלך יש עדין שלט עם השם שלי”, עניתי.
“אני מבינה. תספר לי כמה זמן לא ישנת?"
אלוהים! היא מבינה אותי! לרגע חזרתי לנשום בלי כאבים.
עברו שנתיים עד שאבדוק עם עצמי מה עבר עלי מהבחינה הרפואית, אבל בשנת 2003, נושא ההתאבדויות על רקע התמוטטויות כלכליות פילח גם את לב סדר היום הציבורי. כותרות מסכמות של ידיעות על מתים בשיטת' עשה זאת בעצמך' היו בנוסח של' המיתון הורג’. קדמו להן רצף של ידיעות ספציפיות. לדוגמה, חודש מאי של מעריב דמה למתחריו בנושא וכלל כותרות כמו: "אבא תלה את עצמו”, “אבא קורבן של המצב הכלכלי”, “מכת התאבדויות, עוד שני קורבנות”, “בעקבות ההתאבדויות הוקמו מרכזי סיוע”. נכון, כדי לזכות במרכז עמודי החדשות היה על המתאבד להיות אחיו הבכור של המשורר המנוח אהוד מנור, או הזוג שהתאבד יחדיו בכרמיאל והותירו ארבעה ילדים או לפחות כמה מגדלי פרחים שהתאבדו ברצף. אולם, גם אב מהדרום, שהתאבד דווקא לעיני ילדו בן ה-15, לפחות השאיר ליתום כמה אינצ’ים בעיתון...
ורפואית, היתה לי כנראה בעיה קלינית. משפט ראוי, בו הייתי מעדיף לתאר את מחלתי הסופנית, יותר מאשר סתם דיכאון. בכלל, למות ממחלה עם אופי נשי, במקום התקף לב כמו שמגיע ל’וורקוהוליסט’, נראה לי כמקרה קיצוני של חוסר התחשבות ומעילה בכל הקודים שלימדו אותנו על זכותו של הנידון למות לבקשה אחרונה.
אגב, השובניזם הסטראוטיפי שלי נשען על סטטיסטיקה. דיכאון היא באמת מחלה יותר נשית וגברים לוקים בה פחות. הבעיה מבחינתנו, הזכרים, שהנתון אינו מקנה לנו יתרונות. שיעור ההתאבדות בקרב גברים, בעקבות דיכאון, גבוה פי ארבע משל נשים.
שישה שבועות. שישה שבועות שלמים לא עצמתי עין יותר משלושים דקות, הכול רשום דוקטור.
“אם צלצלת אלי אז אני רוצה לבקש ממך שתבטיח לי משהו”, אמרה דר' וולפנזון.
“ברור, שלא אספר שהתקשרתי אליך ושאעבור לשורה הבאה ב’דפי זהב’”.
“דווקא לא. אני אעזור לך, מבטיחה, אני קמה מוקדם, אקבל אותך בחמש בבוקר, אבל אתה תתחייב לא לעשות שטויות עד אז. סיכמנו?"
“סיכמנו”, עניתי.
“תגיד מה אתה עושה כל לילה?"
“יש לי 500 מטר גינה, רגע אוויר... יש שבילים... נדנדה...”
“טוב, יופי, תטייל גם הלילה ותבוא בחמש בבוקר, מחר”.
“טוב”.
“אבל עוד לא הבטחת לי”.
“אני מבטיח. אמות מחר ב-10, זוכרת?!”
עברו עוד כמה שעות והנה הייתי שוב בשעות הקשות מכולן. לבד בגינה. זו תוכננה על–ידי מעצבת גנים, לא רק לספק את מאווי לנקודת מנגל אמיתית בצל עץ פרי, אלא להיות מסלול הצגה לאורח שבן רגע אמור להבין טוב יותר, שבעניינים פיננסים הוא הגיע למקום הנכון.
שער מתכת חשמלי, דלת נפתחת מעצמה למצלצל מבחוץ, מערכת תאורה עם חיישנים ומצלמות עם זיכרון של שבוע. על גבי אבני ריצוף אנגלי סומן שביל באורך 5.70 מטר, מידה שנקבעה לפי אורך הרכב שלי. כל 80 המטרים הבאים מצופים אבני כורכר, שליש עד הנדנדה ומשם ימינה לג’קוזי, למסלעה, למפל ולבריכה של דגי הקווי. דגים מתוצרת כחול לבן במחיר של כמה אלפים לדג שמוציאים את הראש מהמים ואוכלים לך מהיד. קרפיונים צבעוניים שהם חיות מחמד שמלוכסני העיניים מתייחסים אליהם בחרדת קודש כפי שההודים מתייחסים לפרות. כאשר הולכים על השביל האורות נדלקים, מצלמות זזות, הכול תואם הגדרה של' בית חכם’, כזה שרק מרכיב התאורה שבו יכול לשמש בסיס לחתונות. גן פרזנטטיבי הכי פחות שימושי במצב בו הייתי. כואב.
איזו הנאה היתה בגן הזה. איזה סבל מהרגע שפיטרתי את הגנן, ניתקתי את מחשבי המים, רוקנתי את הג’קוזי שרק לפני חודשיים היה פועל בלילות באופן רציף, כולל תאורת הפנים.
לבד.
חיפה היא עיר קטנה, ממש קיבוץ במובן הרע, למי שחייו מתנהלים בציר מרכז הכרמל.
שנה קודם.
נהגתי יומיים ב’טויוטה' החדשה של אור, הבן שלי, ומכר שלי סיפר לי ששאלו אותו אם הכול בסדר איתי, מישהו אמר שהחלפתי אוטו.
“מי שאמר צודק”, עניתי, “הכול לא בסדר: מתקינים לי מקרר ב’מרצדס’. מי היה מאמין שב’לונג' אצטרך להחליף את מיכל הבנזין מחלקו האחורי של הרכב מ-90 ליטר ל-75 כדי לפנות מקום למקרר שנפתח מהמושב האחורי. העסק הסתבך כי הכיסאות ברכב הרי חשמליים עם עיסוי גם מאחור והסיפור לא נגמר. אין מה לעשות, גמרתי איתם על 8,000 שקלים, אבל מגיע להם פחות, כי דפקו לי יומיים עם עגלה. נקווה שבסוף המאמץ יהיה כדאי”.
“ברור”, הגיב המכר. “אמרתי שזה שטויות, אבל למה לך מקרר באוטו?!”
“לך תדע מתי אנהג במדבר”, ניערתי מעלי את הטרחן.
ובכן, טעיתי ובגדול. בזבוז של כסף וסתם יומיים ב’טויוטה’...
תא הקירור הרגיל מספיק. מתברר שהמקרר לא מקפיא. ליין, אפילו ללבן בקיץ, זה מספיק. אבל לתוססים? תשכחו מזה, אולי לתה קר, לא יותר.
שנה אחרי. אתה מצורע. אתה לבד.
אתה, שפסיכיאטר היה עבורו מושג מהתשבץ ושמעולם לא פגשת, ש’אקמול' עבורך הוא משכך הכאבים הכי חזק שלקחת בעשר השנים האחרונות, כזה שפועל עליך כמו זריקת שינה לווריד, הנה אתה צריך לבחור בין הפיתוי לבלוע כמה עשרות כדורים ולישון סופית לבין סתם להיות מסומם על–ידי דר' וולפנזון הטובה.
“לנוח”, אמרה לי דר' וולפנזון, “קודם אתה הולך לישון. אי אפשר להמשיך להסתובב עם עיניים שמסביב להם מסגרת שחורה בעובי של ס”מ".
“כמה רזית?"
" 17 ק”ג, עכשיו אני שוקל 69 ק”ג וכבר כמה ימים לא יורד”.
“שותה?"
“כן. אני מנהל תרשומת של המים שאני שותה. לא מרגיש צורך, וכאשר שוכח נתפס למיגרנות”.
“אתה איש עסקים, אז הנה העסקה שלנו: אני דואגת לך ואתה שומע לי ודוחה החלטות התאבדות עד שתדע אם עזרתי לך. אגב,' מכבי' מממנת לך 12 טיפולים ראשונים. מהיום ועד הודעה חדשה אתה כאן כל בוקר בחמש”.
סוכם.
בדיעבד, לא רק שעשיתי את עסקת (הצלת) חיי, אלא שביקור אצל פסיכיאטר היה עבורי חיסכון של מטרד משמעותי ממנו נרתעתי ־ השיחות. לפסיכיאטר שני יתרונות בולטים על הפסיכולוג, (שני חסרונות בולטים, יענה הפסיכולוג הקליני), תרופות ושיחות קצרות.
היתרונות, או ההבדל ביניהם, שתרופה שרשאי לתת רק הפסיכיאטר היא קיצור הדרך לשינוי הנדרש. איני מבין דבר ב’פסיכואנליזה' אבל אני משוכנע שבמצב של' מחשבות אובדניות' התרופה היא כנראה הפתרון הדחוף, שאין בלתו. לגבי השוני השני הרי שיחות של כ-15 דקות בלבד, למי שהתקשה כמוני לנשום, גם אם הם אודותיי, היוו עבורי קושי.
כל מנהל מצליח, במיוחד אם הוא מהסוג הקרוי' אנטרפנר' (יזם, להבדיל ממנהל המשמר את החברה( עובר למבנה חשיבה המתועל ל’תכל’ס’. בצפייה לתוצאות הפכתי להיות קצר רוח לשיחות מורכבות. בהתחלה עם הכפופים לי, בהמשך כלפי כל מכרי ולבסוף, אפילו לשיחות שלי עם עצמי. מנהלים דומיננטיים מעדיפים לקרוא לשיחות האלה' קבלת החלטות’.' ישיבות' שייכות למנהל הציבורי ולארגונים הגדולים, לקצב חיים אחר.
פסיכיאטר הוא רופא. קל להבין שהשיחה הקצרה היא עבורו המשוב הנדרש לשינויים במינון. המפגש איתו מזכיר את המפגש עם רופא מומחה לאף אוזן, שסופו מרשם ל’משטח גרון' יותר מאשר את הטיפול המוקרן ב’סופרנוס’.
עבורי, זה היה חיטוט בפצע ענק פתוח, שבו הכול מדמם. הבנתי שהרופאה עוסקת באיתור אבי העורקים שלי, המחייב חסימה דחופה, בעוד ששאר הדליפות יגלידו, אם אחיה. לשיחות הראשונות היה אופי של בדיקת' גבולות גזרה' לה ולי.
“מה הכי היית רוצה?" שאלה.
“את החיים שלי חזרה”, ייבבתי.
“מי האדם שאתה הכי מאמין בו עכשיו?"
“גיל הירשמן, עורך הדין שלי”.
“ממה אתה הכי מפחד?"
“ממע”מ. אני אתאבד באותה שנייה שהם יעצרו אותי. לא גנבתי, לא לקחתי, לא נשאר לי ולא אתן להם לעצור אותי חי”.
דר' וולפנזון איתרה את הפצע והחלה מיד בתפירה:
“תקשיב! מע”מ נגמר לפי שעה. מותר להם להעניש אותך אבל אני לא ארשה להם להרוג פציינט שלי. אני ואתה מחלקים את העבודה. אתה חוזר לישון ובא מחר בבוקר ־ אני אצור קשר עם גיל ואסדיר את חקירת מע”מ למועד, שאני אאשר להם. להתראות מחר בחמש”.
לא זוכר את הדרך מבית הפסיכיאטרית לבית המרקחת ומשם למיטה. מבחינתי כבר ישנתי.
את 12 הפגישות הבאות, להבדיל מהראשונה, אני זוכר במעורפל. בסוף כל פגישה הייתי ממתין לשמוע למתי נקבעה הפגישה הבאה. אם נקבעה ליום שלמחרת הייתי מבין שדר' וולפנזון חושבת שאני בסכנה מידית, אם נקבעה לעוד שבוע הבנתי שקרוב היום שאני אזרק לבריכת חיי החדשים, ללא 'מצופים’.
מה שאני כן זוכר בבירור זה את מצופי המותניים שבהם שחיתי בבריכה של הקטנים, במים הרדודים. אני שוחה בהשגחת הרופאה והיא אוחזת מלמטה ובכף יד פתוחה בבטני. לפי השם על–גבי החפיסה למצוף קוראים 'רמרון'.
לא, הוא לא היה היחיד שבלעתי, אבל דווקא לגביו האמנתי שהוא פועל עבורי בשלוש דרכים מקבילות: מרדים אותי, מעביר את כאבי החזה הנוראיים (קל לנחש בדיעבד שתרופה אנטי דיכאונית מעמעמת את הסימפטומים) ולבסוף, יש מאין, עליתי במשקל.
כשאדם מקבל תגובות ברחוב ובבית כאילו הוא חולה איידס סופני, בתגובה עצמה קיים פוטנציאל דיכאוני שמזין את עצמו. מי שהורגל כל חייו להיות מחוזר יתקשה להבין מה קורה כשפתאום אתה חש כמו קומבינה של' איש הפיל' ו’פני צלקת' מוגלתי. מה קורה כשבאודיטוריום, בהפסקה שבין ויוולדי לגריק, בדיוק כשהאורות נדלקים, והשמנה והסלתה, ענודי הרולקסים והכריסטיאן דיור, כולם, אבל ממש כולם, מתבוננים רק בך. במצב הזה תוספת משקל, שמחזירה אותך למראה הסביר, היא כשלעצמה מבטיחה לך שהקופאית של' ארומה' תישיר בך מבט משועמם. זה המבט שחיכית לו, ההוכחה שאתה נורמלי, אחד האדם.
בנקודה אחת פגעתי באמון שנתנה בי הרופאה. תוך שאני נעזר ברוקח רשלן שאימצתי בקביעות, התחלתי לאסוף כדורים עודפים ולהפקידם בכיסי. 50 היה מספר היעד. הם היו מופקדים במשך שבועות ארוכים יום ולילה בכיס מכנסיי. לא יצאתי מהבית לדקה בלעדיהם ־ מוכנים לשחרר אותי סופית מהמאסר של מע”מ, אם יידרש.
פיתחתי' תיאוריה’, שנראתה בעיני ברורה, נכונה ורציונאלית. אני מאמין שאני יכול גם היום לשחזר אותה בכל רגע נתון ולנאום אודותיה בלהט שעות, כאילו אני עדיין על–גבי הנדנדה בגינה עם החתולה ודגי הקווי. ראשית, בררתי ולבסוף בחרתי חמש דמויות מההיסטוריה, שהיתי משוכנע, מבחינת תכונותיהן, שהן טובות ממני בכל פרמטר. ניתחתי אותן, כנגד כל מילת סנגוריה שהשמעתי אודותיי, והסכמתי לגבי כל אחת בנפרד שמעלותיהן הנאצלות לא הצילו אותן ממוות. בדקתי בזיכרוני ומצאתי שאפילו מוות ללא ייסורים לא הובטח להן על–ידי אומץ לבן, חוכמתן או ענוותן.
מסקנתי היתה אחת: כל האנשים מתים בסוף. כל חייהם הם סינוסים של סבל והנאה שסופם ידוע ומוחלט. הרע מקזז את הטוב, האורגזמה את תאונת הדרכים שעוד תגיע, על ימי הטיול לחו”ל כנראה תשלם בימי אשפוז במחלקה האונקולוגית. כאשר נוצרה, דווקא לי, הזכות' לדפוק' את היקום ו’השיטה’, ולפרוש כאשר הסינוס למעלה, אכן, הזדמנות של פעם בחיים, גם אותה החמצתי.
בששת השבועות בהם לא ישנתי, עד למפגש עם דר' וולפנזון, היו לי גם רגעי ספקות בתיאוריה, או סתם 'חרדת ביצוע' של גיל העמידה, ולכן התחייבתי לעצמי להתאבד רק אחרי עשר בבוקר. הסיבה היתה שכל ההחלטות לממש את תוכנית ההתאבדות היו לפנות בוקר, בשעות בהם הייתי מותש מחוסר שינה. לקראת שבע בבוקר הייתי מתחיל בהליך של ערפול, 'ניקור' היה למיטב זיכרוני הסלנג בצבא, אז הייתי מתחיל בטקס השכמה, כמו משינה ממש. יומן הפגישות היה נקבע מעשר בבוקר בלבד. בדרך לפגישה הייתי דוחה את ההחלטה למות למחר וחוזר חלילה. את הטלפון לפסיכיאטרית עשיתי ביום שהבנתי שלא אצליח לעמוד בהתחייבותי.
כשניצלתי מהדיכאון, מבחינת הכאבים הפיזיים, שמרתי על התיאוריה האבדנית במגירה תחתית במוח. מאחר ולא נעצרתי על–ידי מע”מ המרתי את התיאוריה בהחלטה להתאבד כעבור שנתיים, בגיל 48. היה זה הישג נפשי אדיר. כאשר אתה מחליט בכנות ובשכנוע עצמי להתאבד בעוד זמן נקוב, אתה נשאב לסיטואציה של שחרור מכל חרדה. הגרוע מכול הרי כבר קרה, למרות שמימושו נדחה קצת.
שלחתי מכתב לדר' וולפנזון והודעתי לה שלא אבוא יותר. היה לי אומץ ורצון לחוות את חיי בלי פילטר כימיקלי. היא התקשרה ונתנה לי הנחיות גמילה. מעולם לא נפגשנו עוד.
מעולם לא הודיתי לה.
אחרי זמן נברתי בספרות המקצועית ובעיקר בספר דיאגנוסטיקה של פסיכיאטרים ואני מרשה לעצמי לנחש שבתרשומות של הרופאה אני מופיע כ’אפיזודה דיכאונית’. גיליתי שלא פסחתי על אף סימפטום: מצב רוח מדוכא כל היום, אבדן משקל ללא דיאטה, אינסומניה (חוסר שינה), מחשבות רודפות, עייפות ומחסור באנרגיה, הרגשת מיותרות, מחשבות חוזרות על מוות. כל הסימפטומים הופיעו ללא קשר לתרופות או סמים או מחלה או חלק ממסגרת דיכאון קליני כ’מניה–דיפרסיה’. באותה אפיזודה דיכאונית חשתי שאני לא יכול לראות עתיד, בו אחוש אחרת. זהו כאב פיסי ממש שאינו מניח מרגע פתיחת העיניים ועד סגירתן, בתשישות מוחלטת אי שם בבוקר המחרת.
כדי להבין את האפיזודה שטלטלה אותי עד קצה התחתית ניתן להמשיך ולתאר הקבלות בין לפני ואחרי התמוטטותי. לדוגמה, גם שנתיים קודם קראתי מאמרים על המוח האנושי, אך היה זה במסגרת השקעה של כשלוש–מאות אלפי דולרים שביצעתי בחברה בשם PMI, שעשתה ניסיון רציני לאשר ב-FDA, 'רשות התרופות האמריקאית’, מכשיר פולסים שהוצמד למוח ושיחרר 'אנדרופינים' למטרת שיכוך כאבים.
אלא שהקישור הנכון להבין את' האפיזודה' הוא בתיאור המיתון שהתרחש בשנת 2003 והוגדר כחריף ביותר שהתרחש במדינה מאז ימי הצנע, 53 שנה קודם לכן.