ביום בהיר בתחילת הסתיו נפגשים שבעה נערים ונערות בני 13-22 חסרי בית, בגן צ'רלס קלור ביפו. המפגש האקראי מוביל אותם לבניין תעשייתי נטוש בשולי התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. שם, במקום המכונה בפיהם ביתא, הם מקימים לעצמם מקלט, עולם קסום המגן עליהם מפני החיים שבחוץ.
מיהם אותם נערים ונערות וכיצד הגיעו לשם? כל אחד מהם איבד את משפחתו, ברח ממנה או ויתר עליה, אם כי הם אינם מדברים על הנסיבות שגרמו להם לעזוב את ביתם.
במקום זה הם בוחרים לספר זה לזה סיפורים דמיוניים, אגדות שבטיות על שדים ועל אלות דוב סיביריות, על מטמורפוזות ועל מלכות לוחמות באתיופיה של המאה השלישית לספירה.
חלומות ראווה
שתפו אותי
אט אט צוברים הסיפורים כח משלהם. עם הזמן והמילים מיטשטשים הגבולות בין דמיון ומציאות, בין שפיות לטירוף.
בשפה יפהפייה מעוררת מרינה גרוסלרנר מחול שדים האוחז ביושבי ביתא כמו גם בקוראים. מתוך הסחרור צפות ועולות תהיות מטלטלות: האם יש באפשרותנו לראות את המציאות כפי שהיא, ללא הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על מי שאנחנו ועל האופן שבו נעשינו מה שאנחנו?
או שמא משתנה המציאות פעם אחר פעם, בהתאם לסיפור שאנו מספרים לעצמנו בכל פעם? ואולי אלו דווקא הסיפורים שהיו שם קודם, לפנינו, כוחות קדומים מסתוריים הצומחים ועולים מבין האותיות, שולטים בנו דרך המילים, מכתיבים את חיינו בצירופי משפטים.
מרינה גרוסלרנר (1967) עלתה ארצה בשנת 1973, במהלך מלחמת יום כיפור, היא למדה פילוסופיה ובלשנות באוניברסיטת תל אביב. זהו ספרה השני של מרינה גרוסלרנר. ספרה הראשון, לליה (הספריה החדשה, 2001 ) זכה לשבחים רבים.
חלומות ראווה מאת מרינה גרוסלרנר בהוצאת ידיעות ספרים בסדרת - פרוזה עברית, עורך: אלי הירש, 350 עמודים.