1


"אבא שלך בקו מספר שש."
אליאס אנטונידס הביט בשורת האורות האדומים המנצנצים על הטלפון השולחני שלו והודה לאלוהים שדחה אופציה של עשרה קווים שהוצעה לו כאשר החל לשפץ את המחסן על שפת הנהר הזה והפך אותו לבית לאנטונידס-מרין-אינטרנשיונל בברוקלין לפני תשעה חודשים.
"בסדר," אמר. "תודה, רוזי. שיחכה."
"הוא אומר שזה חשוב," הודיעה לו העוזרת שלו.
"אם זה חשוב, הוא יחכה," אמר אליאס, משוכנע שאביו לא ימתין.
אולוס אנטונידס היה בעל כושר המתנה של זבוב פירות. אולוס, שנקרא על שם אל הרוח, לדבריו, היה מקסים והפכפך. כנשיא אנטונידס-מרין, הוא נהנה מארוחות צהרים בנות שלוש שעות ומשקאות עם שלושה זיתים, משחקי גולף עם חברים והפלגות בסירת המפרש שלו, אבל לא היתה לו סבלנות לשגרת היום-יום, לעבודה השוחקת. הוא לא רצה לדעת שייצאו נשכרים ממזומנים בקופה או מכך שאליאס שוקל רכישה של חברה ימית קטנה שתגדיל את האחזקות שלהם. עסקים הפילו עליו שממון. שיחות עם בנו הפילו עליו שממון.
ורוב הסיכויים היו שהיום, לאחר שאליאס יטפל בחמשת האורות המהבהבים האחרים, אביו כבר ינתק וייצא למשחק גולף או להפליג מביתו בהמפטונים.
למעשה, אליאס סמך על זה. הוא אהב את אביו בכל מאודו, אבל הוא לא נזקק להתערבותו של אביו בענייני עסקים. הוא היה בטוח שרצונו של אביו רק יסבך את חייו.
והיו לו די סיבוכים ליום אחד – למרות שהיום הזה לא היה שונה מכל יום אחר.
אחותו כריסטינה, בקו שתיים, רצתה שיעזור לה להקים חנות חרוזים.
"חנות חרוזים?" אליאס חשב ששמע הכל. כריסטינה כבר רצתה לגדל ארנבים, לצבוע חולצות טריקו וללמוד בבית-ספר לתקליטנים. אבל החרוזים היו עניין חדש.
"כדי שאוכל להישאר בניו-יורק," הסבירה בהגיון צרוף. "מרק בניו-יורק."
מרק היה החבר האחרון שלה. אליאס לא חשב שהוא יחזיק מעמד. מרק בטקיס, שהתפרסם כנהג סירות מרוץ ומרדף אחרי נשים, היה כאן היום ושם מחר, בדיוק כמו שאיפותיה העסקיות של כריסטינה.
"לא, כריסטינה," אמר נחרצות.
"אבל – "
"לא. אם תמצאי רעיון עסקי הגיוני, אז נדבר. עד אז, לא." הוא ניתק לפני שענתה.
אמו, בקו השלישי, ארגנה ארוחת ערב חגיגית לסוף-השבוע. "אתה מביא חברה?" שאלה בתקווה. "או שאדאג לך למישהי?"
אליאס חרק שיניים. "אני לא צריך שתארגני לי פגישות, אמא," אמר בקול מדוד, יודע היטב שהמילים נופלות על אוזניים ערלות.
מטרתה של הלנה אנטונידס בחיים היתה לראותו נשוי ומספק לה נכדים. מאחר שאליאס היה נשוי פעם אחת ושלא התכוון להתחתן שוב, הרי שהוא יכול היה לומר לה שכל מאמציה נדונו לכשלון. היו לה ילדים אחרים, שהם יספקו לה את הנכדים להם נכספה.
מלבד זאת, האם לא די בכך שהוא סיפק את התמיכה הפיננסית לשבט אנטונידס כולו, תמיכה אליה הורגלו מזה שלושה דורות? נראה שלא.
"טוב" – התיזה, כועסת עליו כרגיל – "נראה שאתה לא מצליח לעשות זאת בעצמך."
"תודה שאת חולקת אתי את דעתך," אמר אליאס בנימוס.
הוא לא אמר לאמו מעולם בצורה בוטה שלא יתחתן שוב לעולם, מפני שהיא היתה מתווכחת אתו, ומבחינת אליאס, הנושא הזה לא היה עניין לוויכוח. הוא היה גרוש מזה שבע שנים, ובמכוון לא עשה שום מאמץ למצוא מחליפה למיליסנט רודפת הבצע והבוגדנית ולא היתה לו שום כוונה לעשות זאת בעתיד.
אמו ודאי שמה לב לכך אחרי שבע שנים, לא?
"אליאס אנטונידס, אל תדבר אלי בטון הזה. אני רוצה בטובתך בלבד. אתה צריך להודות לי."
מאחר שהדברים האלה לא דרשו מענה, אליאס שתק. "אני חייב לנתק, אמא. אני צריך לעבוד."
"אתה תמיד צריך לעבוד."
"מישהו חייב."
השתררה שתיקה מן העבר השני של הקו. היא לא יכלה להתכחש לכך, אבל היא גם לעולם לא תסכים אתו. לבסוף הלנה אמרה, "תבוא ביום ראשון. אני אספק את הנערה." היא היתה זו שניתקה לו בפרצוף.
אחותו, מרתה, היתה בקו ארבע, רוחשת רעיונות לציור. מרתה היתה תמיד מלאה רעיונות כרימון – ולעתים רחוקות היו לה האמצעים לבצע אותם.
"אם אתה רוצה שאבצע את ציורי הקיר שלי," אמרה לו, "אז אני חייבת לחזור ליוון."
"למה?"
"לשם השראה," אמרה בעליזות.
"חופשה, את מתכוונת." אליאס הכיר את אחותו. מרתה היתה אמנית טובה. הוא לא היה מבקש ממנה לכסות את קיר הבניין שלו, שלא לדבר על קיר המשרד שלו וקיר חדר השינה שלו אלמלא היתה טובה. אבל גם לא התחשק לו לממן לה חופשת קיץ. "תשכחי מזה. אני אשלח לך תמונות. תוכלי לעבוד בעזרתן."
מרתה נאנחה. "אתה כזה משבית שמחות, אליאס."
"כולם יודעים את זה," הסכים. "תתמודדי עם זה."
בקו חמש היה התאום של מרתה, לוקאס, שלא רצה להתמודד עם זה. "מה כל-כך נורא בלנסוע לניו-זילנד?" רצה לוקאס לדעת.
"אין בזה רע," אמר אליאס באורך רוח למרות שסבלנותו עמדה לפקוע. "אבל חשבתי שאתה נוסע ליוון."
"נכון. אני ביוון," אמר לו לוקאס. "אבל משעמם כאן. אין מה לעשות. פגשתי כמה בחורים בטברנה אמש. הם נוסעים לניו-זילנד. חשבתי להצטרף אליהם. אז אתה מכיר מישהו שם – באוקלנד, נניח – שאולי ישכור אותי לזמן-מה?"
"בתור מה?" זו היתה שאלה הוגנת. לוקאס סיים קולג' עם תואר בשפות עתיקות. אף-אחת מהן לא היתה מאורית.
"לא משנה. מה שלא יהיה," אמר לוקאס במעורפל. "או שאוכל לנסוע לאוסטרליה. אולי פשוט אסתובב לי קצת?"
וזה נשמע בדיוק כמו מה שעשה עכשיו, חשב אליאס, מלבד העובדה שהוא לא הגביל את ההסתובבות שלו לאוסטרליה כמו שעשה אחיהם פיטר.
"אתה יכול לחזור הביתה ולעבוד בשבילי," הציע אליאס, ולא בפעם הראשונה.
"אין סיכוי," אמר לוקאס, גם הוא לא בפעם הראשונה. "אני אתקשר כאשר אגיע לאוקלנד ונראה אם יהיו לך רעיונות כלשהם."
טד קורבט – בקו הראשון – המתקשר הלגיטימי היחיד מבחינת אליאס, היה עדיין שם, למרבה המזל.
"אז, מה דעתך? מוכן להשתלט עלינו?" בגלל זה היה שם עדיין. קורבט היה להוט למכור את העסק שלו ולהוט למכור אותו לאליאס.
"אנחנו חושבים על זה," אמר אליאס. "עוד לא התקבלה ההחלטה. פול בודק, מריץ את המספרים."
מנהל הפרוייקטים שלו אהב לבדוק את כל הפרטים הנוגעים להחלטות מהסוג הזה. אליאס, שלא אהב לעשות זאת, השאיר זאת לפול. אבל בסופו של דבר אליאס היה זה שקיבל את ההחלטה הסופית. בסופו של דבר, כל ההחלטות היו שלו.
"אני רוצה לבוא ולראות את המפעל," אמר.
"כמובן," הסכים קורבט. "מתי שתרצה." הוא הדגיש את יתרונות המכירה ואליאס הקשיב.
הוא לא מיהר לסיים את השיחה עם קורבט בכוונה, בוחן את האור האדום בקו מספר שש. הוא נותר אדום. כאשר גמר לדבר עם קורבט, האור האדום עדיין הבהב. הזקן ודאי עזב והשאיר את הטלפון פתוח. זה כל-כך מתאים לו. אבל אליאס לחץ על הכפתור בכל זאת.
"כמה שאתה עסוק," רעם אולוס באוזנו.
אליאס עצם את עיניו ואזר סבלנות. נראה שאביו פתר תשבץ בזמן שחיכה. "למעשה, כן. דיברתי בטלפון יותר מדי זמן, ועכשיו אני מאחר לפגישה. מה קורה?"
"האמת היא שאני קורה. באתי העירה לפגוש חבר. חשבתי שאעבור אצלך. אני רוצה לדבר אתך על משהו."
הדבר האחרון שאליאס רצה היה ביקור אישי מצד אביו. "אני מגיע בסוף-השבוע," אמר אליאס, מקווה לדחות את הפגישה. "נוכל לדבר אז."
אבל אולוס לא היה מוכן לקבל דחיה. "זה לא ייקח זמן רב. נתראה בעוד זמן קצר." הטלפון ניתק באוזנו של אליאס.
לעזאזל! כמה אופייני לאביו. זה לא משנה עד כמה אתה עסוק, אם הוא רוצה לזכות בתשומת הלב שלך, אז הוא ישיג אותה. אליאס הטיח את הטלפון בחזרה למקומו וצבט את גשר אפו, מרגיש כיצד כאב ראש מתכנס מאחורי עיניו במלוא העוצמה.
כאשר אביו חלף הישר מעבר לרוזי ואל משרדו של אליאס מקץ שעה, כאב הראש שלו היה כבר בשיאו.
"נחש מה עשיתי!" אולוס סגר את הדלת בבעיטה ונכנס למשרד בצעדים רכים.
"הכנסת את הכדור לחור במכה אחת?" ניחש אליאס. הוא קם כדי שיוכל לפגוש את אביו בגובה העיניים.
חיוכו של אביו התמלא כמיהה נוכח האזכור לגולף. "הלוואי," מלמל. הוא נאנח ואז האיר פנים. "אבל, מבחינה מטפורית, אני מניח שאפשר לומר זאת."
מבחינה מטפורית? ממתי אולוס מדבר במטפורות? אליאס הרים גבות וחיכה בנימוס לשמוע את החדשות של אביו.
אולוס חיכך ידיים זו בזו וזרח. "מצאתי לנו שותף עסקי!"
"מה!" אליאס בהה באביו, מבועת. "על מה אתה מדבר? אנחנו לא זקוקים לשותף עסקי."
"אמרת שאנחנו זקוקים למזומנים."
לעזאזל. הוא כן הקשיב. "אף-פעם לא דיברתי על שותף! העסק בסדר גמור!"
"כמובן," הנהן אולוס. "לא היינו משיגים שותף אלמלא העסק היה בסדר. עכברים לא עולים על סיפונה של ספינה שוקעת."
עכברים? אליאס הרגיש כיצד שער עורפו סומר. "איזה עכברים?"
"כלום. אין עכברים," אמר אולוס במהירות. "סתם דימוי."
"טוב, תשכח מזה."
"לא. אליאס, אתה עובד קשה מדי. אני יודע שאני לא ממלא את חלקי. זה פשוט... פשוט לא מתאים לי. אני – " אולוס לבש הבעה חתומה.
"אבא, אני יודע." אליאס הביט באביו בחיוך כן ואוהד. "אני מבין." וזו היתה האמת. "אל תדאג לזה. זו לא בעיה."
לא עכשיו. לפני שמונה שנים זה עלה לו בנישואיו.
לא, זה לא הוגן. היעדר החוש העסקי של אביו היה רק גורם אחד בפרידה שלו ממיליסנט. זה החל כאשר הוא השתעשע במחשבה לעזוב את בית-הספר לעסקים כדי להקים חברה לבניית ספינות משלו, לעשות את מה שעשה סבו. מיליסנט נחרדה. היא רצתה שיסיים את הלימודים ויצטרף לעסק המשפחתי. אבל אז היא עוד חשבה שהעסק שווה משהו. כאשר גילתה שהעסק לא שווה כלום, היא נחרדה וזעמה כאשר אליאס התעקש להישאר ולנסות להציל את החברה.
לא, חוסר האונים העסקי של אביו רק העצים את הבעיות שהיו בינו לבין מיליסנט. האמת היתה שהוא היה צריך להבין מהו סדר העדיפויות של מיליסנט ולא להתחתן אתה מלכתחילה. זה היה עניין של שיקול דעת מוטעה מצדו, עניין שהוא לא יחזור עליו לעולם.
"אבל אני כן דואג," המשיך אביו. "שנינו דואגים, אמך ואני. אתה עובד קשה מדי."
אליאס מעולם לא דיבר על נסיבות גירושיו, אבל הוריו לא היו כסילים. הם ידעו שאליאס עבד עשרים-וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע כדי להציל את העסק מהמצב שאליו נקלע בעקבות הזנחתו של אביו. הם ידעו שהמציאות של העסק לא עמדה בציפיותיה של אשתו השאפתנית של בנם. הם ידעו שהיא נעלמה זמן קצר לאחר שאליאס נשר מבית-הספר לעסקים כדי לעבוד בעסק המשפחתי. ותוך שבועות מתום הגירושים מיליסנט התחתנה עם יורש של יקב בעמק נאפה.
מובן שאף-אחד לא הזכיר דבר מכל אלה. במשך שנים איש לא הזכיר את שמה, ופחות מכל אליאס.
אבל זמן קצר לאחר נישואיה של מיליסנט החלו ההצגות – והחל מצעד הרווקות, כאילו שהשגת רעיה חדשה לאליאס תחזיר דברים לקדמותם ותגרום לאביו להרגיש פחות אשם.
מבחינת אליאס, לאביו לא היה שום צורך להרגיש אשם. אולוס היה מי שהיה. מיליסנט היתה מי שהיתה. ואליאס היה מי שהיה – גבר שלא רצה רעיה.
או שותף עסקי.
"לא, אבא," אמר עכשיו בנחישות.
אולוס משך בכתפיו. "מצטער. מאוחר מדי. זה גמור. מכרתי ארבעים אחוזים מאנטונידס-מרין."
אליאס הרגיש כאילו מישהו חבט בבטנו. "מכרת? אתה לא יכול לעשות את זה!"
כל התנהגותו של אולוס השתנתה באחת. הוא לא היה יותר האב המקסים והנחמד שאליאס הכיר ואהב. הוא הזדקף לעמידה צבאית נוקשה והביט בבנו במורד אפו.
"כמובן שאני יכול," אמר אולוס בנוקשות, נימת קולו שזורה דורות של יהירות יוונית שאפילו החביבות הטבועה בו לא הצליחה למחוק. "הם שייכים לי."
"כן, אני יודע. אבל – " זו היתה האמת. החברה שייכת לאולוס. לפחות חמישים אחוזים ממנה. אליאס היה בעלים של עשרה אחוזים. ארבעים אחוזים היו בנאמנות על שם ארבעת אחיו. זו היתה חברה משפחתית. תמיד היתה. רק מי ששמו אנטונידס היה הבעלים של החברה.
אליאס בהה באביו, מרגיש תמיהה גדולה. מרגיש אימה. בגידה. הוא בלע את הרוק. "מכרת?" שאל בקול חלול. מה פירוש הדבר? שעבודתו במהלך שמונה השנים האחרונות היתה, כמו נישואיו, אבודה?
"לא את כולה," הבטיח אולוס. "רק מספיק כדי לארגן לך הון. אמרת שאתה זקוק לכסף. ביום ראשון האחרון אצל אמא שלך דיברת בטלפון עם מישהו בניסיון לגייס הון כדי לקנות חברה אחרת."
"וזה בדיוק מה שעשיתי," אמר אליאס.
"טוב, עכשיו אני עשיתי את זה במקומך." אביו חיכך את ידיו במרץ. "אז אתה לא צריך לעבוד כל-כך קשה. יש לך מרווח נשימה."
"מרווח נשימה?" אליאס היה צוחק אם לא היה קצר נשימה. ברכיו נחלשו. הוא רצה להתיישב. הוא רצה להניח את ראשו בין ברכיו ולנשום. אבל במקום הוא עמד בלי לזוז, קפץ את אגרופיו ובהה באביו בזעם אין-אונים, לא מניח לכל אלה להיראות על פניו.
"לא היית צריך למכור," אמר בקול מדוד שעליו בירך את עצמו, מאחר שלא הסגיר את הכעס שחש. "הייתי מסתדר."
"באמת? אז למה עברנו הנה?" אולוס עיקם את חוטמו כאשר הביט במשרדים המשופצים החדשים במחסן על גדות הנהר שאליאס קנה ושעד היום אביו מעולם לא ראה.
"כדי לחזור לשורשים שלנו," אמר אליאס בקול קפוץ. לא היתה שום סיבה לשלם את המחירים של מנהטן כאשר ניתן לנהל את העסק בצורה טובה יותר מברוקלין. "כאן הקים סבא את העסק הראשון שלו." סבו מעולם לא רצה להיות רחוק מהמים.
אולוס לא נראה משוכנע. "טוב, ברור לי שהמצב לא כמו שהיה," אמר בעודו מביט סביב. "רציתי לעזור."
לעזור? אלוהים אדירים! אליאס שאף אוויר והעביר את ידו בשערו. עם עזרה כזו, הוא עוד יצטרך לוותר על העסק כולו.
אבל הוא לא יעשה את זה.
אנטונידס-מרין היה כל חייו. מאז שוויתר על חלומו לבנות ספינות משלו, מאז שמיליסנט עזבה, הוא היה מרוכז בזה בלבד. היא היתה אומרת, כמובן, שזה היה הדבר היחיד שהיה מרוכז בו גם לפני שעזבה אותו. אבל זה לא היה נכון. הוא עשה את זה למענה, כדי להעניק לה את החיים שרצתה. איך יכול היה לדעת שהיא מחפשת תירוץ כדי לעזוב?
עכשיו זה כל מה שיש לו. הוא היה נחוש בדעתו להחזיר עטרה ליושנה. והוא כמעט החזיר את העסק למצב שבו היה כאשר סבו בנה אותו לראשונה.
אבל הדרך לא היתה קלה עד כה, והוא לא ציפה שתתחיל להיות קלה עכשיו. הוא יישר את עניבתו במכוון והדביק חיוך לשפתיו ואמר לעצמו שיהיה בסדר.
זו פשוט עוד מהמורה על הדרך. היו הרבה מהמורות ואסונות אפשריים בדרך מאז החל לנהל את החברה.
עם מעט מזל הוא יצליח לקנות את המניות שאולוס מכר. כן. זה רעיון טוב. ואז אביו לא יוכל עוד לעשות דבר מטופש מעין זה מאחורי גבו.
אליאס יישר את כתפיו וניסה לשחרר מהן את המתח שנאצר בהן, התנשם עמוקות וחזר אל אביו, מוכן לבדוק כיצד יוצאים מזה.
"מכרת למי?" שאל בנימוס.
"לסוקרטס סבס."
"לכל הרוחות!"
והוא רצה להיות רגוע. רצה להיות מנומס. רצה להשתחרר מהמתח.
"סוקרטס סבס הוא שודד-ים. בוזז. הוא קונה חברות כושלות, מפרק אותן לגורמים ולוקח מהן כל מה שאפשר!" אליאס צעק. הוא ידע שהוא צועק. הוא לא הצליח להפסיק.
"יש לו מוניטין מסוים," הודה אולוס, החיוך האופייני לו אינו על פניו עתה.
"מוניטין שצבר בצדק," התיז אליאס. הוא הקיף את החדר. הוא רצה להכות בקירות. רצה להכות באביו. "לעזאזל! אנטונידס-מרין אינה חברה כושלת!"
"זה מה ששמעתי. סוקרטס אמר שהיא מצליחה מאוד. הוא נאלץ לשלם לי סכום נכבד תמורתה," אמר אולוס בסיפוק רב. "סכום כל-כך נכבד עד שהוא התלונן על כך. הוא אמר שהיה צריך לקנות אותה לפני חמש שנים. אמר שחבל שלא שמע עליה אז."
וזה היה כל העניין. הצצה אחת בספרים של אנטונידס-מרין לפני שמונה שנים ואליאס ידע שימיהם כחברה היו ספורים אלמלא הצליח להוציא אותם מהצרות.
הוא הצליח. אבל זה עלה לו בארגון מחדש וקיצוצים רבים וביצירת מראית-עין של חברה מצליחה. הוא בילה שנים בניסיון לחמוק מהמכ"ם של סוקרטס סבס. ועכשיו זה בא לו.
"טוב שסוקרטס לא הבחין בנו אז," אמר אולוס בהרהור, כאילו רק עתה התחוור לו הדבר.
"טוב מאוד," הסכים אליאס בציניות, הפעם לא מתאמץ להגן על רגשות אביו.
אולוס נראה מוטרד לרגע, אבל אז אורו פניו והוא הביט בבנו באישור. "אתה צריך להתגאות בעצמך. אתה הוצאת אותנו מהתהום, זה מה שסוקרטס אומר. למרות שאני לא יודע אם הייתי קורא לזה תהום," אמר.
"אני כן," הפטיר אליאס.
נראה שסבס שם עין על העסק מזה זמן-מה, בין אם אליאס ידע זאת ובין אם לאו. חג ממעל כמו עוף טורף, ללא ספק, לא שחשף עובדה זו. אבל הוא היה רב-אמן בעניינים הללו, ממתין לרגע המתאים, ואז תוקף.
בשנה האחרונה אליאס העז להרים קצת את הראש בידיעה שהחברה לא מפרפרת יותר. ועכשיו אבא שלו מכר ארבעים אחוזים ממנה בכל מקרה!
לעזאזל!
מה מתכוון סבס לעשות? האפשרויות הרעידו את גבו של אליאס. הוא לא ירשה לעצמו לדמיין. והוא לא יחכה כאן. הידיעה שלא יוכל לעמוד בזה נתנה לו את היכולת לומר דברים שבחיים לא היה אומר במצב אחר.
"בסדר," אמר, מביט באביו. "שייקח את החברה. אני מתפטר."
אביו בהה בו, פניו מחווירים לפתע. "מתפטר? אבל... אבל... אליאס, אתה לא יכול להתפטר!"
"כמובן שאני יכול," אמר אליאס, שהתברך במנה לא מבוטלת של יוהרה יוונית גם הוא, ואם אולוס מסוגל למכור את העסק שבנו הציל בלי להניד עפעף, אז אליאס יוכל להתפטר בלי להביט לאחור!
"אבל..." אולוס נענע בראשו בחוסר אונים, ידיו מתנפנפות באוויר בחוסר תוחלת. "אתה לא יכול." המילים שלו נאמרו כמעט בלחישה, פניו אפורים. היתה בקולו נימת תחינה.
אליאס הקדיר פנים. הוא ציפה לזעם וזעף, לא למסכת מוות.
"למה אני לא יכול?" שאל בנימוס, רמז לחיוך לא מאוד נעים על שפתיו.
"מפני" – ידיו של אולוס התנופפו באוויר – "מפני שזה... זה כתוב בחוזה שאתה תישאר בחברה."
"אתה לא יכול למכור אותי עם החברה, אבא. זו עבדות. יש חוקים נגדה. אז אני מניח שהחוזה בטל ומבוטל." אליאס חייך עתה חיוך אמיתי. "אז הכל טוב ויפה," הוסיף, מצליח בקושי לרסן את עצמו מחיכוך ידיים.
אבל אולוס לא נראה מרוצה והצבע לא שב ללחייו. אצבעותיו נפכרו יחדיו. מבטו הושפל. הוא לא הביט בבנו. הוא התבונן ברצפה.
"מה?" אליאס התבונן בו בדאגה.
עדיין כלום. שתיקה ארוכה מאוד. ואז, לבסוף, אביו הרים את ראשו. "אנחנו נאבד את הבית."
אליאס הזעיף פנים. "למה אתה מתכוון? איזה בית? הבית בלונג-איילנד?"
אביו נענע בראשו באופן כמעט בלתי מורגש.
לא? לא הבית בלונג-איילנד?
פירוש הדבר...
"הבית שלנו?"
בית המשפחה בסנטוריני? הבית שבנה אבי-אבי-סבו, שגם הוא נקרא אליאס, במו ידיו? זה שכל דור של בני משפחה הוסיף לו, כך שזה היה בית לא רק לאנשים אלא גם להיסטוריה, לזכרונות, להישגים?
מובן שהבית בלונג-איילנד היה במשפחה מזה שנים. היו להם דירות בלונדון, סידני והונג-קונג.
אבל היה להם בית אחד בלבד.
אבל לא ייתכן שאביהם מתכוון אליו. הבית בסנטוריני אינו קשור לעסק! מעולם לא היה קשור. הוא שייך עתה לאביו כפי שהשתייך לאביו לפניו ולאבי אביו לפניו. במשך ארבעה דורות הבית עבר מהבן הבכור לבן הבכור.
יום אחד הוא ישתייך לאליאס. ולמרות שהוא הציל את החברה ואת אחזקותיה, כל זה לא היה חשוב לו כמו הבית היחיד הזה. הוא החזיק את זכרונות הילדות שלו, את ימי הקיץ שבילה בבניית סירות עם סבו, את החלומות של הנעורים שהיו צרופים ונקיים, אף שהחיים מעולם לא היו כאלה. הבית בסנטוריני היו כוחם, מקלטם – הלב של משפחת אנטונידס.
זה היה הדבר היחיד שאליאס אהב.
אצבעותיו נקפצו לאגרופים. זו היתה הדרך היחידה להימנע מללפות את אביו בדשי חולצתו כדי לנערו. "מה עשית לבית שלנו?"
"כלום," אמר אולוס במהירות. "טוב, שום-דבר, אם תישאר בחברה." הוא ירה באליאס מבט מהיר ומלא תקווה שהוסר מפניו של בנו ברגע שראה את הזעם שם. הוא פכר את ידיו בחוסר אונים. "זו היתה סתם התערבות קטנה. מרוץ של סירות מפרש. התערבות שעשיתי עם סוקרטס. איזו סירה – שלו או שלי – תוכל להגיע למונטוק וחזרה מהר יותר. אני מלח טוב מסוקרטס סבס."
אליאס לא פקפק בנכונות ההכרזה הזו. "אז מה קרה?"
"ההתערבות היתה ביחס לסירות," אמר אביו בכבדות.
"אני יודע. זה היה מרוץ סירות. אז?"
אולוס ירה בו מבט מיואש. "אני מלח טוב ממנו. אין לי סיכוי מול בנו תיאו."
אליאס שרק. "תיאו סבס הוא בנו של סוקרטס?"
אפילו אליאס שמע על תיאו סבס. כל מי שהבין משהו בהפלגות שמע על תיאו סבס. הוא השתתף באולימפיאדה. הוא השתתף בכמה מרוצים באמריקה. הוא השתתף בכמה הפלגות יחיד שעוררו עניין של צופי טלוויזיה ברחבי העולם. הוא היה גם רזה, שרירי ויפה-תואר, נער שעשועים שאין שני לו, ובאופן טבעי – לדברי אחיותיו של אליאס – האל היווני האידיאלי.
כמובן שלא משנה שהוא גדל בקווינס.
"תיאו ניצח," אמר אולוס, ממלא את לחייו באוויר, פולט את האוויר בעודו מנענע בראשו. "והוא יקבל את הבית – אלא אם תסכים להישאר כמנהל של החברה במשך שנתיים."
"שנתיים!"
"זה לא הרבה!" מחה אולוס. "זה לא מאסר עולם."
זה לא שונה בהרבה. אליאס לא האמין למשמע אוזניו. אביו ביקש ממנו לשבת כאן ולראות את סוקרטס סבס מפרק לגורמים את החברה שעל הצלתה עמל במשך שמונה שנים!
"מה עשיתי לו?" שאל אליאס.
"מה עשית לו? שום-דבר. למה אתה מתכוון?"
"כלום. לא חשוב." לא היתה סיבה לקחת את זה אישית. סוקרטס סבס עשה דברים כאלה כל הזמן. אבל אליאס חרק שיניים. הוא הרגיש כיצד הדופק פועם ברקותיו והוא ניסה לשחרר את לסתו ולנשום עמוק.
שנתיים. הוא יוכל לשלם את המחיר הזה. הוא שילם מחירים גבוהים מזה. ולא מדובר בחיים שלו, אלא בחיי כל המשפחה.
הוא כבר עשה הכל. איך יוכל לא לעשות את זה?
"בסדר," אמר לבסוף. "אני אשאר."
אביו זרח, נשם שוב וטפח על שכמו. "ידעתי!"
"אבל אני לא עובד אצל סוקרטס סבס! הוא לא ינהל את החברה!"
"כמובן שלא!" אמר אביו, חש הקלה. "הבת שלו תנהל אותה!"


הנשיאה החדשה של אנטונידס-מרין-אינטרנשיונל לא עצמה עין כל הלילה.
טלי שכבה ערה, מחייכת מאוזן לאוזן, מחשבותיה מסתחררות באפשרויות זוהרות וסיפוק בידיעה שאביה סוף-סוף הכיר בכך שהיא טובה במה שהיא עושה.
היא ידעה שזה לא קל לו. סוקרטס סבס היה אב יווני מסורתי, עקשן ודעתן עד כמה שאפשר – למרות שהמשפחה חיתה כבר שני דורות בארצות-הברית.
לדעת אביה, ארבעת הבנים היו אלה שצריכים לנהל את העסק המשפחתי. בתו היחידה, טליה, צריכה להישאר בבית, להטליא בגדים ולבשל ארוחות ולבסוף להתחתן עם גבר יווני נחמד ועמלן ולהביא לעולם הרבה נכדים כהי שיער וכהי עיניים שסוקרטס יוכל להרכיב על ברכיו.
אבל זה לא יקרה.
כן, היא היתה מתחתנת. אם מטוסו של סגן בריאן או'מלי לא היה מתרסק לפני שבע שנים היא היתה מתחתנת אתו, זה בטוח. החיים היו שונים במפגיע.
אבל מאז מותו של בריאן היא לא פגשה אף-אחד שעורר אותה. ולא שאביה לא ניסה. לפעמים חשבה שהוא הציג אותה בפני כל יווני פנוי בחוף המזרחי.
"לך להטריד את הבנים," אמרה לו. "לך למצוא להם רעיות."
אבל סוקרטס רק הפטיר משהו ורטן משהו על ארבעת הבנים שלו. הם היו בעיניו חידה גדולה יותר מטלי שלו. אם היא רצתה נואשות להיכנס לעסקים, הרי שהבנים, תיאו, ג'ורג', דמטריוס ויאניס, לא גילו שום עניין בעסקים.
תיאו, המבוגר, היה יורד-ים בעל שם עולמי. תקשרו אותו למשרד או אפילו תתקעו אותו בעיר והוא ינבול וימות. סוקרטס לא גילה אהדה.
ג'ורג' היה פיזיקאי מבריק. הוא חקר את תולדות היקום. סוקרטס לא האמין שאנשים מפתחים תיאוריות בעניינים אלה.
דמטריוס היה שחקן טלוויזיה נודע עם סדרת הרפתקאות משלו. פניו – וחלק גדול מפלג גופו העליון – הופיעו על לוח מודעות ענק בכיכר טיימס. סוקרטס הסיט את עיניו והפטיר, "מה עכשיו?"
אבל הוא לא היה מאמין לכך אם מישהו היה מספר לו.
יאניס, הצעיר מבין אחיה הגדולים של טלי, סיים לפני חמש שנים תואר שני ביערנות וחי ועבד על פסגתו של הר במונטנה!
טלי היתה זו שהחליטה להיכנס לנעליו של אביה. היא היתה זו שהיה לה ראש לעסקים. היא היתה זו שעבדה בחדרי המלאי ובמחסנים, שעבדה בחדרי המשלוחים ועשתה כל מה שיכלה לעשות כדי ללמוד כיצד הדברים עובדים מלמטה ועד למעלה.
והיא היתה זו שאביה פיטר יותר פעם אחת כאשר גילה שהיא עובדת באחת החברות שלו.
"הבת שלי לא תעבוד כאן," התפרץ.
אז היא הלכה לעבוד אצל אחרים.
זה לא מצא חן בעיניו עוד יותר. אבל טלי היתה עקשנית בדיוק כמוהו. היא למדה באוניברסיטה וקיבלה תואר בחשבונאות. היא השיגה עבודה בקליפורניה, עבדה במפעל טורטיות משפחתי. ובזמן שהיתה שם, היא למדה הכל, מהכנת טורטיות, בישולן ושיווקן. ואז חזרה ולמדה לתואר שני במנהל עסקים ועבדה אצל אופה וינאי שלימד אותה כל מה שידע. טלי החליטה שאם היתה פותחת עסק בעצמה, הרי שהיתה נעשית אופה. היא אהבה לאפות עוגות ודברי מאפה. אבל היא העדיפה לעשות זאת בשעות הפנאי שלה, כאשר רצתה להירגע.
לפני שמונה-עשר חודשים, עם תואר שני ביד, היא פנתה למשרה פנויה נוספת באחת החברות של אביה – ונדחתה.
אז היא הלכה לעבוד במפעל איסלי, אחד המתחרים הגדולים ביותר שלו. היא הצליחה שם ולאחרונה קודמה. היא היתה במסלול המהיר, כך אמר לה הבוס. היא קיוותה שהשמועה תגיע לאוזנו של סוקרטס.
ברור שהגיעה.
לפני שבועיים הוא התקשר והזמין אותה לארוחת ערב אחרי סיום העבודה.
"ארוחת ערב?" שאלה. "עם מי?"
האם מצא עוד יווני פנוי?
"רק אתי," אמר סוקרטס, נעלב. "אני בעיר. אמא שלך ברומא עם קבוצת האמנות שלה. אני בודד. חשבתי להזמין את הבת שלי לארוחת ערב."
זה נשמע לגמרי תמים, אבל טלי הכירה את אביה במשך עשרים-ותשע שנים. היא ידעה שעליה לכבוש את ההתרגשות כאשר היא שומעת את קולו. היא קיבלה את ההזמנה, אבל לא בלי הסתייגויות.
וכאשר נפגשו אצל לזלו, מסעדה הונגרית בצפון-מזרח, היא הביטה סביב, מחפשת זכר כלשהו בטרם התיישבה לצדו.
אבל סוקרטס לא בא הפעם עם שידוך. במקום, הוא הציע לה עבודה.
"עבודה?" טלי עשתה מאמץ להסתיר את ההשתאות שלה בזמן שהביטה הצדה בניסיון לראות אם השמש עדיין בשמים. היא היתה בטוחה שהגיהנום קפא באותו רגע. "איזו עבודה?"
אביה חיכה עד שהמלצר התרחק. ואז אמר בדרכו הבוטה, "זה עתה רכשתי ארבעים אחוזים מחברת אנטונידס-מרין. הם בונים ספינות. כבעל מניות עיקרי, אני יכול למנות את נשיא החברה." הוא עשה אתנח וחייך. "את."
"אני?" קולה של טלי הצטווח. היא מצמצה במהירות. עכשיו כבר היתה בטוחה שהגיהנום קפא. או שיצאה מדעתה.
אבל סוקרטס הרים את הסכין והמזלג שלו והחל לחתוך בבשר העוף שלו בזמן שאמר במשיכת כתף, "תמיד אמרת שאת רוצה להצטרף לעסק."
"כן, אבל – "
"אז עכשיו את בעסק."
טלי נענעה בראשה, מוחה מסתחרר. "התכוונתי... לא התכוונתי שתקנה לי חברה, אבא!"
"לא קניתי לך חברה," אמר, מדגיש כל מילה. "קניתי חלק מחברה. וכך אני יכול להתערב בניהולה. אני רוצה שאת תנהלי אותה."
טלי הרטיבה את שפתיה. מוחה בחן את האפשרויות, את הפוטנציאל – בבהלה. היא ניסתה להשתלט על מחשבותיה. "אני לא – זה כל-כך... פתאומי."
"לעתים כך קורה עם ההזדמנויות הטובות ביותר."
"אני יודעת." ובכל זאת... היא רצתה לחשוב. לשקול. ל –
"אז... מה את אומרת?"
"אני – " לשונה כמו דבקה לחכה.
סוקרטס חייך בעדינות ובחן אותה מעל מזלג עמוס עוף. "ואולי פשוט דיברת. אולי את חושבת שלא תעמדי במשימה."
אלוהים, כן, היא כן תעמוד בה!
וזה מה שאמרה.
סוקרטס זרח, כפי שכריש זורח ודאי כאשר דג קטן ותמים שוחה ישר לתוך פיו. טלי ידעה זאת. היא יכלה לשמוע את מלתעותיו נסגרות. אבל זה לא עניין אותה.
תהיה האג'נדה של אביה אשר תהיה, לה היתה אג'נדה משלה – לעשות את העבודה הכי טובה שלה כדי להוכיח לו שהיא ראויה לאמון שלו.
במשך השבועיים שהיו לה כדי להגיש את התפטרותה במקום עבודתה הקודם היא קראה הכל על אנטונידס-מרין.
מה שלמדה על החברה עורר בה להיטות גדולה עוד יותר להגיע לעבודה. זו היתה חברה ותיקה ומכובדת לבניית ספינות שעברה תקופה קשה ובמהלך שמונה השנים האחרונות עברה תהליך של השתקמות והתקדמות. אף שלא היה שינוי במנהיגות – אולוס אנטונידס היה עדיין הנשיא (עד היום!) – הרי שבנו ניהל בעצם את העניינים. ונראה שהבן הצליח מאוד. הוא צמצם את החברה, החזיר אותה לבסיס, הוא הגדיר מחדש את התחומים. לאחרונה קראה שהחברה מבקשת להסתעף, לבחון את המים בשטחים אחרים זולת בניה ימית בלבד. היא היתה על סף התרחבות.
טלי מתה כבר להיות חלק מהתהליך הזה.
ועתה, חשבה כאשר עמדה על המדרכה והביטה במחסן העתיק שהיה בית משרדי החברה, היא חלק ממנו.
מדהים שהכתובת נמצאת מרחק תשעה רחובות בלבד מהדירה שלה. היא ציפתה לבניין משרדים במרכז מנהטן. לפני שישה חודשים, ידעה, זה היה נכון. אבל אז החברה חצתה את הנהר ועברה לברוקלין.
טלי הבינה שזה היה צעד שנועד לצמצם הוצאות. אבל היה גם משהו נכון במעבר לברוקלין, לשכונה ששכנה מתחת לגשר.
השכונה היתה אזור רוחש פעילות שחלה בו התחדשות עירונית. רבים מהבתים של הלבנים החומות שופצו ומחסנים ישנים יותר שישבו על שפת הנהר המזרחי שוקמו. היתה שם אנרגיה שהעלתה את מחירי השכירות של הבתים ומשכה אותה לאזור. היא שיערה שהדבר משך גם את הנהלת אנטונידס למקום.
אבל כאשר הביטה סביב באור הבוקר המוקדם, טלי ראתה שהמשרדים שייכים למקום בכל מקרה. החברה שייכת לאזור שיש בו מספנות ישנות של הצי. כאן הם צריכים להיות.
פנג-שואי, היתה חברתה קייטי אומרת. ואולי זה נוגע רק לחלק הפנימי של המבנים. אבל זה נראה נכון. וזה גרם לטלי לחייך ולהרגיש טוב יותר.
היא הקדימה – הקדימה מאוד – אבל היא לא יכלה לחכות יותר. היא פתחה את הדלת ונכנסה פנימה.
זה היה כמו לחצות אוקינוס. בצפותה לסביבה עסקית מסורתית ונייטרלית, היא התחלחלה לגלות את עצמה בתוך מבוא צבוע כחול – ולא כחול רך וחיוור כפי שמוצאים בדרך כלל על קירות – אלא כחול עז ועמוק של הים-התיכון. מהרצפה ועד התקרה היה כחול ים וכחול שמים – ופה ושם הוא היה מנומר איים חומים שעליהם כמו צמחו מבנים לבנים וכנסיות בעלות כיפות כחולות. הכל היה מאוד פשוט וצנוע, וכמעט עוצר נשימה מאחר שהיה לגמרי לא צפוי. ולגמרי מתאים.
טלי מעולם לא היתה ביוון. מעולם לא נמצא לה הזמן לכך. אבל היא זיהתה את המקום ונמשכה אליו. היא הושיטה אצבע ונגעה בקו הגגות ואז בגבעה חשופה, ואז בבניין לבן חשוף בקצה אחד של האי. כאילו מדובר בזקיף. בצופה.
מעולם לא רצתה לנסוע ליוון. נדמה היה לה תמיד שהיא מקור כל המסורות שכל חייה נאבקה בהן. אבל עתה יכלה לראות שיש ביוון יותר מכך. ולפתע המחשבה הזו משכה אותה.
אבל לא כמו לחיצה על כפתור המעלית.
המעלית היתה חלק מהשיפוץ, כולה עץ ממורק ושטיח שהדיף עדיין ריח של חדש. כאשר הדלת נפתחה בקומה השלישית, היא ראתה שהשיפוץ היה עדיין בעיצומו. הרצפה היתה עדיין עשויה עץ חשוף ולא גמור. הקירות היו מטויחים אך לא צבועים. היא שמעה דפיקות פטיש מגיעות מאחורי דלת סגורה.
היא חשבה לרגע שתיקח את שם השיפוצניק ותמסור אותו לבעל הבית שלה. ארני מנסה לבצע שיפוץ כלשהו בדירות ואינו מוצא פועלים שמגיעים לפני הצהרים.
היא חלפה על פני כמה משרדים – רואה-חשבון, מוציא-לאור, רופא-שיניים – לפני שמצאה את דלת הזכוכית הכבדה והחדשה של משרדי אנטונידס-מרין. הדלת היתה נעולה. בשש וארבעים בבוקר ספק אם יכלה לצפות למשהו אחר.
לא משנה. היה לה מפתח. מפתח לחברה שלה. טוב, מפתח לחברה שהיא נשיאתה.
עכשיו כל מה שהיא צריכה לעשות זה להוכיח שהיא ראויה לתפקיד.
היא התנשמה עמוקות והרגישה את נכונות הרגע. היא הניחה את תיק העבודה מידה והוציאה את המפתח מתוך תיק הכתף שלה. ואז סובבה אותו במנעול, פתחה את הדלת ונכנסה פנימה.


היא איחרה. היום הראשון שלה בעבודה כנשיאה הלוהטת של אנטונידס והיא לא מסוגלת אפילו לטרוח ולהופיע!
אליאס התהלך במשרדו, ספל קפה בידו, חורק בשיניים בהן התכוון לנגוס בה. אז איפה העובדת הנמרצת עליה דיבר סוקרטס, לדברי אביו?
הוא הניח שהוא צריך להיות מרוצה. אם היא לא שם, אז היא לא תוכל לסבך דברים. הוא בילה שבועיים בניסיון לוודא שלא תהיה לה אפשרות לקלקל כלום.
ברגע שהתברר לו שלא יוכל לצאת מהסבך שיצר אביו, אליאס עשה הכל כדי להגביל את הנזקים. פירוש הדבר הגדרת התחומים ודאגה לכך שאי-אפשר יהיה להגדיל את הבעיות. אז הוא הכין משרד גדול המשקיף אל הנהר – המשרד אליו קיווה לעבור יום אחד אבל שהיה רחוק מדי ממרכז המשרד מכדי שיהיה מעשי בשלב זה. משרד זה יתאים לתקופה שבה העניינים יתנהלו מעצמם.
או לתקופה שבה הוא ינהל אותם ויצטרך לתקוע את הנשיאה במקום בו תהיה רחוקה ככל האפשר ממרכז העניינים, חשב בזעף. כשהיא תקועה שם, הוא יוכל לנהל את החברה. וזה מה שעליו לעשות עכשיו, לעזאזל! אבל הוא רצה קודם להיפטר ממנה.
הוא ציפה שהיא תגיע לפחות בתשע, אבל השעה היתה כבר תשע וחצי. הוא הגיע לשולחנו בשמונה, מוכן לטפל בפולשת. רוזי, העוזרת שלו, היתה שם כאשר הגיע, קפה מוכן בשבילו – נראה שניסתה להרשים את הבוסית החדשה.
היא אמרה לו להכין את הקפה שלו בעצמו. היא אפילו הניחה צלחת עוגיות ליד מכל הקפה.
אליאס רצה להגיד לה מה דעתו עליה, אבל העוגיות היו טעימות. עוגיות שוקולד חמאתיות עם רמז לקינמון, וכמה עם שקדים.
בטנו רטנה עכשיו כאשר חשב עליהן והוא ניגש לקחת לעצמו עוד אחת וגילה שכל האחרים כבר שם.
החוקר הממורק בדרך כלל שלו, פול ג'והנסן, דיבר בפה מלא. לוסי, שפיקחה על החוזים והחשבונות, החליטה לוותר על הדיאטה שלה היום. דייסון, שהכין תוכניות ופיתוח, התפאר בפירורים על שפמו ואפילו נערות ההדפסה הזמניות, טרינה וקארה, חמקו לחדר הקבלה כדי לגנוב עוגיה או שתיים.
אליאס חשב שלא פלא שרוזי סירבה תמיד להכין קפה במשרד. אם מישהו היה יודע עד כמה היא מוכשרת, לא היו נותנים לה לעשות שום-דבר אחר.
טוב, אין ספק שמיז טליה סבס תתרשם – בתנאי שתספיק להגיע לפני שהקפה והעוגיות ייעלמו.
אבל הוא גמר לחכות. הגיע הזמן שהיא תבין שלא מדובר כאן בבית-ספר לעסקים. בעולם האמיתי עובדים על באמת.
"ניכנס לחדר הישיבות," אמר לפול ודייסון. הם קפצו בתחושת אשמה לשמע קולו ופול ניגב את פיו בגניבה.
אליאס חייך ושאב סיפוק מאיחורה של מיז סבס המפסידה את העוגיות. שלא לדבר על כך שרוזי טרחה כל-כך רק כדי שמאמציה יירדו לטמיון.
"מרשים מאוד," אמר כאשר חלף על פניה בדרכו לחדר הישיבות. "אני מבין למה את לא מוכנה לעשות את זה בדרך כלל."
רוזי הרימה את עיניה. "אני לא עשיתי כלום."
אליאס הביט בה בספקנות, אבל היא הסיטה את עיניה כך שהוא פנה אל פול. "אל תגיד לי שאתה אפית את העוגיות האלה!"
פול צחק. "אני לא מסוגל אפילו להרתיח מים."
"אל תסתכל עלי," אמר דייסון, מנענע בראשו בחיוך.
"אולי הנערה החדשה אפתה אותן," הציעה טרינה בזמן שפנתה בחזרה אל המשרד שלה כשזרועותיה עמוסות תיקים.
"איזו נערה חדשה?" אליאס ידע שעומדים לשלוח מישהי למלא את מקומה של ג'וליה, אבל הוא לא ידע שהגיעה כבר.
"אני מניחה שזו אני." קול לא מוכר ועליז הגיע מהמסדרון וגרם לכולם להסתובב. היא לא היתה נערה מחליפה מהסוג הרגיל. ראשית, היא היתה מבוגרת יותר. שנות העשרים המאוחרות שלה, מן-הסתם. היא לא היתה גם רזה כמו מקל. היא היתה דקיקה, אבל היו לה קימורים פה ושם. היא גם לא ענדה נזם באף ושערה לא היה כחול. שערה, למעשה, היה אסוף לאחור ומתוח היטב, אבל היה לו רצון משלו. ולמרות שצבא של סיכות נועד לאחוז בו, הרי שהוא לא הצליח בכך. היה לה שיער עבות ופרוע וסקסי.
היא נראתה כאילו הרגע יצאה מהמיטה.
אליאס דמיין איך היא תהיה במיטה. המחשבה השתיקה אותו. הוא העריך נשים יפות בדיוק כמו כל גבר אחר, אבל בדרך כלל לא פינטז על נשים שזה עתה פגש אודות הכנסתן למיטה דקות מרגע שראה אותן לראשונה.
ואז חייכה הצעירה לעברו ובאותו זמן טלטלה קלות את ראשה כך ששערה פיזז ממש. והדחף למשוך את הסיכות ולטמון את אצבעותיו בתוך שפעת השיער הזה הלם בו ביתר שאת.
הוא תחב את ידיו לתוך כיסי מכנסיו. הוא ידע שלא לערב עסקים בהנאות.
"את אפית את העוגיות?" שאל.
היא הנהנה, עדיין מחייכת. "הן מצאו חן בעיניך?"
"הן טובות," אמר בזעף. אבל הוא לא רצה שתחשוב שהיא יכולה להשתמש בהן ככרטיס למשהו נוסף. "אבל זה לא היה נחוץ. כל מה שאת צריכה לעשות זה לבצע את העבודה שלך."
"העבודה שלי?" היא הביטה בו בחוסר הבנה.
אז נראה שהיא זמנית סתומה. "תיוק," אמר באורך רוח. "הדפסה. כל מה שאומרים לך."
"אני לא מדפיסה. אני שונאת לתייק. ולעתים רחוקות אני עושה מה שאומרים לי," אמרה בעליזות.
אליאס הקדיר פנים. "אז מה את עושה כאן, לכל הרוחות?"
היא הושיטה את ידה ללחיצה. "אני טלי סבס. הנשיאה החדשה. נעים מאוד להכיר אותך."