בקובץ זה נבחנים הקשרים בין תרבותיים של האמנות הישראלית העכשווית, ומוארים מקורות יניקה שלה במורשת התרבות היהודית לדורותיה. מעיוניו המחקריים של פרופסור מרדכי עומר אנו למדים, שהיעדרם לכאורה של מוטיבים וסמלים מסורתיים באמנות הפלסטית שלנו מוכיח באופן דיאלקטי את נוכחותם. בפרק הראשון מוצגים חמישה נושאי חתך: ירושלים – המוקד המובחן והרגיש ביותר בתולדות האמנות הישראלית; תל אביב – העיר העברית הראשונה, שנחשבה תמיד כניגוד וכאנטיתיזה לירושלים; הכיסא הריק – כעדות לנוכחותו של הנעדר; העמוד – כסמל לנפילה ולשבר, המעיד על נוכחותה של הסמנטיקה הדתית ביצירה הפלסטית הישראלית. בד בבד נידון המאפיין הבולט ביותר בנוף הישראלי החדש – מגדל המים – כביטוי להתרוקנותם העכשווית של סמלי נוכחות. הפרק השני מתמקד באמני "אופקים חדשים", תנועה לה הקדיש מרדכי עומר את מיטב מחקריו באמנות הישראלית, ובכללם מונוגרפיות על יוסף זריצקי, יצחק דנציגר ואריה ארוך. כאן כלולים מאמרים העוסקים באבשלום עוקשי ובצבי מאירוביץ, ועמם שני מאמרים על יצירתו של אריה ארוך. הפרק השלישי עוסקבאמנים היוצרים בתוכנו ובהישגיהם העכשוויים, החל באביבה אורי ז"ל ואחריה אמנים בכירים כמנשה קדישמן, עופר ללוש, דינה רקאנטי, יעקב דורצ`ין וישראל הרשברג, וכלה באמנים צעירים יותר כמו לנה לב ויגאל עוזרי. מערכת היחסים המורכבת ורבת ההשראה שהיתה לאביגדור עריכא עם סמואל בקט היא נושאו של הפרק הרביעי בקובץ זה. בד בבד נבחנת הזיקה המושגית יותר ליצירת בקט בעבודותיו המוקדמות של יוסי ברגר. הפרק האחרון מוקדש להקבלות בין שירתו של פאול צלאן לבין יצירתו של אמן בכיר כמיכה אולמן ויצירותיהם של אמנים עכשוויים כמו אדם ברג, מיכל רובנר וסיגלית לנדאו. על העטיפה: מיכל רובנר, פרט מתוך שארית הזמן, 2002.