ביוני 1943 נכנסה קבוצה של עשרה יהודים למחבוא בעליית הגג של בית מלון במזריץ`, פולין, ששימש מטה הגטפו בעיר. גובהה של עליית הגג היה 70 סנטימטרים בלבד, ובמשך יותר משנה התחבאו האנשים במקום שלא היה אפשר להזדקף בו. חלק מן האנשים לא יצאו החוצה במשך כל התקופה. חלקם יצאו בלילות, גנבו מבית האיכרים שבסביבה מזון ופחמים, הביאו מים, רוקנו את ההפרשות – כל זאת בעוד המקום מוקף בחיילים גרמנים. הקבוצה מנתה נשים וגברים, חרדים וקומוניסטים, ציונים ומתבוללים מקרוקוסמוס של החברה היהודית. אידיליה לא שררה בין האנשים. בתוך סיר הלחץ האנושי הזה נרקמו אהבות, בגידות עימותים וחיכוכים אישיים. כל זאת בלי יכולת להזדקף, בלי יכולת לקום ולהסתלק, בלי יכולת להרים אפילו קול. ביולי 1944, כשהגיעו הרוסים, יצאו תשעה ניצולים (אחד נרצח) אל החופש. חודשים רבים עברו עד שהצליחו להזדקף ללא כאבים. הם לא שמרו על קשר ולא קיימו פגישות מחזור נוסטלגיות. כל מה שרצו הוא לשכוח. איש איש לנפשו, איש איש לגורלו.