“סבא בן ציון שלי חלה בשחפת בגיל 17, ונשאר עם חור בריאה ומחלות כרוניות. הוא עבר שתי מלחמות עולם, ונפטר בגיל 86. סבא ברוך נולד אחרי מלחמת העולם הראשונה, אבל לפני השנייה, התייתם בגיל 9 מאימו שהיתה חולה במחלת לב, וסיים את השואה עם טיפוס ומשקל 30 ק"ג. הוא נפטר בגיל 91 מסיבוך של מחלת הסוכרת, והיה צלול עד יומו האחרון. סבתא רחל וסבתא פרומה עברו גם הן מלחמות, צנע ורעב. וכמו כן עברו את גיל 96. סבתא פרומה עדיין איתנו. טיפה מבולבלת, אבל בריאה לחלוטין.

בשגעת הסדר שתקפה אותי לאחרונה, הגעתי אל מדפי חנות יד שניה להניח שם בגדים שכבר לא משמחים אותי. במדפים מצאתי שני ספרים שכנראה כבר לא משמחים מישהו אחר, ולקחתי אותם אלי הביתה. נשגב מבינתי למה להניח ספרים במדפים שמיועדים לבגדים, בעוד כל תחנות האוטובוסים באיזור מלאות מדפים שמיועדים לספרים שנזרקים מהבית. מעולם לא ראיתי מישהו מניח חולצה משומשת במצב טוב על מדםי הספרים בתחנות. אבל ספרים בחנויות בגדים - זה כן. וזה ממילא לא משנה משום שחנויות יד שניה ותחנות מסירה של ספרים הם מסלקת ייסורי המצפון של כולנו. לא באמת זרקנו, ואנחנו מאמינים באמונה שלמה שמישהו ימצא לחפץ שזרקנו שימוש אמיתי. על אף שברור שברוב המקרים זה לא באמת מה שקורה, ודברים למעשה מגיעים לפח.

איך שלא יהיה, יומיים לפני יום הולדתי הארבעים ושישה הגיע אלי ספר העוסק במשבר אמצע החיים. או לא משבר, כי המחבר מעדיף לקרוא לשלב "המחצית השניה של החיים" ולהציע צמיחה, ולא משבר. האם אני מתאימה לתיאור? הספר נפתח בוידוי אישי של המחבר בנקודת השבר שלו שהגיעה כאשר אביו נפטר. אני, לעומת זאת, אירחתי השבת את שני הוריי החיים, העצמאיים והפעילים, הנשואים זה לזו ארבעים ושבע שנים. ואז במהלך השבת אבא שלי ציטט בצחוק מתוך כתבה בעיתון על "קשיש בן שבעים וחמש". זה הצחיק אותו, כי הוא בן 75 ולא מרגיש קשיש. זה לא הצחיק אותי, כי גם אם הוא לא מרגיש קשיש, זה די ברור שהוא לא צעיר. וגם אני לא, אם מדברים על זה. עם זאת, המטען הגנטי שלי מבטיח לי עוד כמה עשרות שנים. יכול להיות שהגעתי לאמצע החיים, אבל לא בטוח.

דניאל בקר מנסה לדבר על הפסיכולוגיה של הגיל הזה, שאני נמצאת כנראה בפתחו. ואין לו הרבה נתונים. פסיכולוגיה התפתחותית, הוא גילה, עוסקת בילדים. התחושות הן שאדם מתפתח עד גיל עשרים או שלושים, וזהו. בגיל מסויים הוא מתחיל לדעוך, וגם על זה לא נאמר הרבה. מחקרים פסיכולוגיים חוקרים סטודנטים למדעי החברה, בני 20-30, פשוט כי קל לחקור אותם והם חייבים לענות על השאלונים כדי לעבור את התואר. אז חוקרים מסיקים מבני עשרים על בני חמישים. כי זה אותו דבר. או כי קשה לגייס בני 50 לענות על שאלונים. רגע, ואם קשה לגייס בני 50 לענות על שאלונים, כי הם יגידו "מה זה החרטא הזה" בעוד בני 20 יענו בקלות יחסית כי אמרו להם, או כי צריך את הציון או כי מגניב - אז אולי יש עוד דברים שונים?

אז דניאל בקר מנסה להגדיר את השוני, או לפחות להגיד שיש שוני, ויש התפתחות בעשור החמישי, והשישי, והשביעי לחיים. שזה נחמד לשמוע. מלבד זאת הספר קריא ונעים, אישי ונותן תחושה מקצועית. לא מדי לעומק, כי בכל זאת ספר פופולרי, אבל נותן התחלות יפות לחשיבה. הוא גם כולל תיאורי מקרים פיקנטיים שזה תמיד נחמד, לספק את חוש המציצנות של איך זה אצל אחרים, ומה קורה שם אצל הפסיכולוג כשאנשים אחרים, לא אנחנו, באים לשם.”