“בדרך כלל קשה לדון על יום השואה ובפרט כאשר מדובר בילדים צעירים. עם זאת, לא משנה באיזה גיל, מאד חשוב לזכור ולא לשכוח. בנוסף מאד חשוב להיחשף לסיפורי גבורה ועל מטרות אלה עונה הספר הנ"ל. הספר כולל מקבץ תמונות שצייר אבא של תומי לבנו כמתנת יום הולדת, בהגיעו לגיל 3 בשנת 1944, בגטו טרזין שבצ'כיה. יתרונו של הספר שעל אף שצויר בתקופת השואה, התמונות שהספר כולל, משדרות הומור, אופטימיות ואהבה.
ככל הנראה, מטרתו של האב הייתה לשקף לבנו את החיים שהיו יכולים להיות לו ובתקווה שעוד יהיו לו מחוץ לגטו האפרורי והעצוב. בתקווה להכין את בנו לחיים שבחוץ חושף האב את בנו למגוון נושאים: אוכל בשפע (שכרגע אין אבל לבטח עוד יגיע), האפשרות לנסוע למקומות שונים בעולם ולפגוש אנשים מתרבויות רחוקות, היכולת לנסוע ברכבת, לטוס במטוס ולהיחשף לטבע היפה והצבעוני (האב מדגיש זו לא אגדה). זאת לצד פעולות יומיומיות פשוטות יותר ואפילו בסיסיות כמו: ציור של תומי ישן וציור של תומי עושה פיפי.
לדעתי אין כאן התכחשות של האב מן המצב הקשה, מתחושות הרעב והעצב עמן נאלץ הבן להתמודד, אלא רצון של האב שיהיו לבנו זיכרונות טובים בעתיד, זאת על אף התקופה הקשה שאותה הוא חווה כעת.
בסופו של דבר הוריו של תומי לא שרדו את השואה והאלבום ניתן לו על ידי הוריו המאמצים בהגיעו לגיל 18.
כיום טומי הוא איש משפחה ואב לילדים בעצמו ואכן הספר מספק לו נחמה ומעלה בו חיוך. כך הוא מספר במכתב אותו הקדיש לקוראים: "כשאני עצוב, אני פותח את הספר שהכין לי אבא בדז'יך אני מביט בי – בתומי הקטן שמצויר באלבום ולבי מתחמם".
אני חושבת שגם ליבם של הילדים הצעירים הנחשפים לספר כיום, יכול להתחמם באותו האופן. הספר יספק לילדים ועשוי לספק גם למבוגרים נחיתה רכה לתוך נושא קשה. הספר עשוי לספק פתח אל עולם הרגש של הילדים / הקוראים עצמם, זאת באמצעות שאלות מתווכות ומכוונות מצד המבוגר. לדוגמה: האם גם לכם הומור וצחוק עוזרים כשאתם עצובים? (כמו שכתבתי, רבים מהציורים הינם הומוריסטיים).
אסיים בברכה ששולח תומי לקוראים ורלוונטית מאד גם לימים אלה: "עכשיו כשאתם מכירים את הספר שהכין אבא לתומי, אני רוצה לאחל לכם חיים בלי מלחמות [...] ושילדים בכלל לא יסבלו. כי בלי צחוקם של ילדים – העולם עצוב מאוד מאוד".
יהא זכר הנספים ברוך, תהא נשמתם צרורה בצרור החיים, אמן.”