שלום ילדים, רוצים לדעת מי החבר הכי טוב שלי? החבר הכי טוב שלי הוא הפסנתר. כשהייתי ילדה, בת שבע בערך, לשכנים שלי בקומה מלמעלה היה פסנתר, והם הרשו לי לנגן עליו מתי שארצה. מהרגע שנפגשנו, זו היתה ידידות מופלאה. כשההורים שלי ראו כמה אני אוהבת לנגן, הם קנו לי את הפסנתר. הייתי ממש מאושרת. והייתי ממציאה לי מנגינות. בהתחלה ניגנתי בלי תוים. אחר כך שלחו אותי למורה, והתחלתי להתאמן כל יום במשך שעות רבות. אף פעם לא הכריחו אותי לנגן: להפך - אמא שלי אמרה שזה מוגזם, ושצריך לטייל, ולשחק, ולא רק לנגן ולנגן ולנגן. גם השכנים שלי מרחוב הגלבוע אמרו לי: "נורית, אולי תעשי קצת הפסקה?" אבל אני אהבתי לנגן. כשהייתי עצובה - ניגנתי. כשהייתי שמחה - ניגנתי. וגם היום אני אוהבת לנגן. וגם היום אני ממשיכה להמציא מנגינות. חלק מן המנגינות האלו תפגשו בספר הפזמונים שלפניכם.