``בסין העתיקה חיה פעם אשה אחת שפירנסה שנים ארוכות נזיר שאפתן. היא בנתה לו צריף למדיטציה ובישלה לו. אחרי עשרים שנה רצתה לדעת לאלו הישגים רוחניים הגיע. הזמינה אליה צעירה מלאת תשוקה ופקדה עליה: ``לכי אליו ונסי לפתותו``. הלכה הצעירה וחיבקה את הנזיר. דחה אותה הנזיר ובפנים חמורות התנבא: ``עץ זקן צומח על אבן קרה בחורף. בשום מקום אין חום``. שבה הצעירה וציטטה את הנזיר באזני הזקנה. הלכה הזקנה לצריף והעלתה אותו באש עם הנזיר שבתוכו. ``אמנם לא התפתה לתשוקה``, אמרה לצעירה, ``אבל יכול היה לגלות מעט יותר הבנה!`` (פול רפס, מתוך אוסף סיפורי זן). עשרים וארבעת השירים שבספר זה נכתבו בתקופות וברמות שכנוע שונות. חלקם פעם, חלקם ממש עכשיו. חלקם מתוך השלמה, ברגע זעם או אכזבה. על נטייתה של השירה לשרוף את הצריף שבו יושב המשורר, אני מתנצל מראש. בעז גאון, בן 24, הוא עיתנונאי וסטודנט. ``דור הגומי והכסף`` הוא ספרו הראשון.