במסמך ראשון מסוגו, המבוסס על שיחות עם שחקני תיאטרון וקולנוע ערבים מהשורה הראשונה, מצליח דני הורוביץ. מחזאי ואיש תיאטרון חיפה. לחשוף את עולמם הפנימי. את שאיפותיהם המקצועיות; מצוקותיהם התרבותיות. תקוותיהם הקיבוציות ומשאלותיהם הפרטיות. מוחמד בכרי, סלווה נקארה-חדאד. מכרם כורי, ח`אולה חאג` וסלים דאו חשים. כמו רפים מאזרחיה הערבים של ישראל. נבדלים. ובו בזמן מעורבים בחיי התרבות ובחיי היומיום בארץ, שייכים גם ``גולים``, צופים מרוחקים ומשתתפים פעילים. ``במתכוון, או שלא במתכוון, נתבעים השחקנים האלה לייצג את זהותם הלאומית ולהישפט ככאלה. עומס זה, הכבד מנשוא, מכתיב להם את הרצון לפרוק מעליהם את המשא הזה ולבקש להיות אמנים ``נטו``. להתקבל, להציג, להצליח וגק להיכשל בגלל יכולתם האמנותית ``נטו``, ולא להתמגנט שוב ושוב לשורשיהם הלאומיים``. ``המשחק על הבמה מחדד עוד יותר את רגישותם של השחקנים לזהותם ולמקורותיהם` הצורך והרצון להחשף בפני קהל, למלא תפקיד, ללבוש זהויות שונות, להתנסות בדיאלוג, לשרת את החברה ולהתגרות בה, הם חלק בלתי נפרד מעולמו של השחקן. כל לגורמים האלה מצטרפים למהות טוטאלית אחת. הטוטאליות הזאת שבה משליך שחקן את כל כולו אל הבמה, עליה מקריב את פנימיותו, מבקש לשרת את ערכיו ומצפה להכרה ולקבלה - הטוטאליות הזאת, כשמדובר בשחקן ערבי פלסטיני בישראל יוצרת פנומן מורכב ומיוחד במינו``.