סופר ישראלי דרוזי, המגדיר עצמו כערבי פלסטיני, יורד לבית שאן. במסמך ספרותי מרתק חושף סלמאן נאטור את תמונת עולמם ואת צפונות ליבם של תושביה. זהו מיפגש מסוג נדיר בו מטשטשות זהויות לאומיות נוקשות, נמוגות דעות קדומות ופורצות החוצה פנים אנושיות.
"מה חיפשו עמי-העולם בארץ הזאת, בהמשכיות מששת אלפים שנה? טבע, ונוף, וים, ואדמה, גם את אלוהים חיפשו ואת גן-העדן... ואני, כמטורף, מחפש אדם! ומיהו אדם בבית-שאן? האם זה שאומר "אני לא שונא ערבים", מתכוון לומר לי: "אני לא שונא אותך?".... ומי אמר, שבית-שאן היא מקום לשנאת האדם? כך כתבו בעתונים, והראו בטלוויזיה, וקטלגו והכניסו לסטטיסטיקה. כל פינה וההיסטוריה שלה. כל אדם והפינה שלו, עם ההיסטוריה שלה".