1
הסערה שרחשה בחוץ הרגה את האות. שנון פלטה קללה רכה ומתוחה כאשר אצבעות רועדות התקינו מחדש את הסלולרי שלה ושוב לחצה על מתג החיוג החוזר בטרם הצמידה את הטלפון לאוזנה.
פחד זחל על עורה כמו עדר של עכבישים פולשניים. היא לא יכלה להפסיק לרטוט – או שמא זה היה כבר רעד? היא לא ידעה, זה כבר לא היה אכפת לה, היא פשוט רצתה – רצתה ליצור קשר.
"נו כבר..." התפללה בשיניים חורקות ממתח כאשר עדיין לא קרה דבר.
לפני חמש דקות היא רצה מהמונית אל גוש הדירות שלה בלי דאגה מעבר לגשם הסוחף. היה לה יום מחריד מהרגע בו התעוררה מאוחר מדי בבוקר. בחפזונה לעלות על הטיסה שלה לפריז, היא חשה מהדירה ושכחה לקחת את הסלולרי בזמן שיצאה והרגישה אבודה בלעדיו כל היום.
מעבר לכך, הפגישה שלה לא היתה שווה את הזמן שבזבזה עליה. דוגמניות-על חמות מזג ומעצבים גרפיים מחוננים פשוט לא מתאימים אלה לאלה, גילתה, בעיקר כאשר דוגמנית-העל שלעיל הביטה בגזרתה הדקיקה וארוכת הרגליים של המעצבת הגרפית הנדונה וראתה בה איום מיידי. למה האידיוט הזה העלה את הרעיון שאדמונית גבוהה יכולה להתחרות בבלונדית גבוהה עם מבנה עצמות שכל אחת היתה הורגת בשבילו אף אחד לא יוכל להבין. אבל כל תקווה שהדוגמנית תאפשר לשנון לעצב לה את אתר האינטרנט שיקדם אותה פרחה מן החלון על המקום.
לאחר מכן שנון טסה חזרה ללונדון במזג האוויר הגרוע ביותר שאפשר להעלות על הדעת, התקשתה להשיג מונית ולבסוף נרטבה עד לשד עצמותיה בדשדשה מהמונית לכאן. הדבר הראשון שראתה כאשר נכנסה הביתה היה הסלולרי שלה על שולחן הכניסה, אומר לה בתום שקיבלה תריסר הודעות, רובן משותפה לעסק, ג'ושוע, שדרש לדעת למה היא לא עונה לטלפון.
אבל הודעה נוספת שחיכתה לה היא שגרמה למוחה להיכנס לסחרור מוחלט. "שנון," נאמר בה, "תתקשרי אלי למספר הזה בהקדם האפשרי. היתה – תאונה."
תאונה – גרונה נסגר במאמץ לבלוע. מוסר ההודעה לא השאיר שם אבל למרות הרעש, קולו העמוק, החלק ובעל המבטא היה מוכר מספיק כדי להכניס אותה למצב של בהלה מוחלטת. היא ניחשה שהשיחה הגיעה מבעלה של אחותה אנג'לו – ושאם אנג'לו השאיר לה הודעה, אזי הסיבה לכך היא שהתאונה קשורה בקיירה.
"לעזאזל," הפטירה כאשר דבר לא קרה עדיין והיא המשיכה להקיש על כפתור החיוג החוזר בזמן שפעמון הכניסה צלצל בחדות.
דעתה מוסחת, היא הסתובבה וניגשה אל המסדרון, לא מבחינה בכך שהיתה צריכה לדלג על התיק שהשאירה זרוק על הרצפה בדרכה אל הדלת. אצבעות מבוהלות סירקו את רעמת השיער הפרוע והחלק הרטוב מגשם לפני שניגשה לפתוח את הבריח. הטלפון עדיין לא עבד. היא פתחה את הדלת, מוטרדת מכדי לתהות מי יכול לעמוד בצד השני של הדלת עד שזה בא לה כהלם – הלם קר וקשה ועוצר נשימה לראות שם את האדם האחרון עלי-אדמות שציפתה לראות עומד שם.
הוא היה גבוה ממטר שמונים-וחמישה ולבש מעיל שחור ארוך. רוחב כתפיו כמעט מילא את כל רוחב הפתח. במשך כמה רגעים נוראים שנון הרגישה מסוחררת מספיק כדי לאחוז בדלת בזמן שהוא עדיין מילא את הפתח בכוח מקפיא ואפל.
"לוקה." אלוהים אדירים, חשבה בזמן ששפתיה חיוו את שמו בלחישה המומה.
הוא לא הפטיר מילה אחת אלא פשוט הושיט את ידו כדי להוציא את הטלפון מבין אצבעותיה ואז החל להוביל אותה בחזרה לאחור בתנועות חסכוניות וצעדים קטנים קדימה.
נשימתה היתה רדודה, והעובדה שלא צעקה עליו להסתלק רק העידה על מצבה ההלום המוחלט – למרות שהיא כן הצליחה לקלוט שהם נעים בלי לגעת זה בזה. כמו ריקוד בין שני מגנטים מנוגדים, הם הצליחו לחצות את המסדרון שלה בלי להיכנס זה למרחב האישי של זה עד שהיא עמדה כשגבה לחוץ אל הקיר, עיניה רחבות ונעוצות בו בלי למצמץ בזמן שהוא סובב אליה את גבו וסגר את הדלת בדממה קודרת מאוד.
גודל המסדרון התכווץ לפתע מאוד והיא הרגישה מוזר, כאילו גם היא התכווצה מאוד לתוך עצמה במאמץ להסתלק ממה שעמד לקרות כאן.
הגבר הזה, הדמות הגדולה מהחיים, האיש שעמד בראש אימפריית סלבטורה. לוקה סלבטורה, מפירנצה, גבר בעל עוצמה ותשוקה שאין להן מתחרים. מאהבה לשעבר של שנון גילבריית', אשה חוטאת ואחותה של אשת אחיו.
הוא היה גם הגבר לו עמדה להינשא. הגבר שאתו חיתה במשך שישה חודשים נפלאים לפני שהכל התרסק. היא אהבה אותו בלהט; עכשיו לא יכלה לשאת את מבטו בלי להרגיש כיצד לבה קמל בנוכחותו.
הוא הסתובב באיטיות כדי להביט בה, ממטיר טיפות גשם מכתפיו הרחבות בעשותו כן, ממלא את המרחב המצומצם בריח האוויר הקר והגשם על הצמר. מבטו ארוך הריסים נשלח לעברה ואז החליק לעבר התיק הרטוב שעל הרצפה.
"נסעת," מלמל בקול מדוד. האנגלית שלו היתה מושלמת, חלקה ועמוקה עם מבטא שהרעיד את חושיה כמו מכחול של מאהב –
אל תיכנסי לשם, אמרה לעצמה. "פ-פריז," אמרה.
הוא נד בראשו הכהה כאילו אישרה בזה משהו, למרות שהיא לא ידעה מה. היא רעדה בכל גופה, מזועזעת ברגשות מנוגדים רבים מדי, מודעת לכך שהיתה צריכה לחשוב על אחותה, אבל מסוגלת לחשוב רק עליו.
קיירה... גרונה נחנק בגל של חרדה וכפותיה נצמדו אל הקיר. היא הרימה עיניים כחולות מבוהלות אל הקווים הקשים והמתוחים של צדודיתו והיא פישקה את שפתיה כדי לדרוש ממנו שיגיד לה מה קרה לקיירה, אבל לוקה דיבר קודם.
"אנחנו לבד כאן?" שאל, וכאשר לטשה בו עיניים, לא מסוגלת להאמין שהעז לשאול אותה את זה, הוא החליט לברר בעצמו. הוא דילג מעל התיק שלה והחל לפתוח דלתות.
הלם הוחלף בתרעומת בוערת כאשר התחוור לה מה הוא עושה. לפני שנתיים לוקה הגיע לדירה שלו בפירנצה וגילה אותה עושה ניסיון נחפז להסתיר עדות למשהו שעשתה בזמן שנעדר מהבית. לאחר מכן היתה תצוגה של מה שקורה כאשר את מנסה לעשות צחוק מבן סלבטורה.
באותו יום הוא גרר אותה מחדר לחדר אחריו בזמן שבדק את כל המקומות בהם יכלה להחביא מאהב. הפעם הוא היה מוכן לערוך את החיפוש בעצמו – לא שהיתה לו זכות לעשות את זה.
"בן-זונה," התנשמה ומצאה את העוז להתרחק מהקיר ולצעוד על רגליים רועדות אל חדר ההסבה.
היא לא הספיקה להיכנס הנה, התחוור לה, מביטה בחשכה הצוננת של החדר שרוכך רק על ידי הזוהר ההלוגני של פנס הרחוב שהסתנן פנימה דרך החלון. בתנועה אוטומטית היא הדליקה אור והציפה את החדר באור – בתנועה אוטומטית ניגשה אל החלון וסגרה את הווילונות.
כאשר הסתובבה, היא ראתה אותו עומד בפתח, מביט בה בעיניים חומות עם שברירים זהובים בהן, שהיו מקובעות בפנים שהיה בהן חותם גאה של אילן יוחסין פלורנטיני. הוא היה יפה-תואר אבל קשה; יפה-תואר אבל קר; אפשר היה לבנות פסל בדמותו ולקבל דמות של אל בן ימינו.
אבל הגבר הזה לא היה אל, הזכירה לעצמה במהירות. היו לו אולי פנים וגוף של אל, והיו לו אולי עוצמה ויהירות של אלי עבר, אבל בפנים הוא היה בן תמותה כמו כל אחד אחר. הוא היה פגום והפכפך, חשבה כאשר חיכתה שההלם יירגע כדי שהרגשות המרירים המוכרים יציפו אותה.
רגשות כמו כאב וכעס, וכאב של אהבה שנקרעה ממנה באכזריות – אהבה שהחזיר לה לטענתו, אבל כפי שלמדה בדרך הקשה, מעולם לא היתה אצלו יותר מאשר שטחית.
זה לא קרה. שנון עמדה כאן בפנים לבנים, מתוחה ומוכנה שהכל ישטוף אותה מחדש, וגילתה שהיא ממשיכה לא להרגיש דבר, אפילו לא דקירה קלה של יאוש שהמחשבות אודותיו מילאו אותה בעבר. העיניים שפעם נהגו להשפיע עליה כל-כך הותירו אותה קרירה עתה, כמו הפה הצר שפעם היה כמו מגנט לשפתיה הרעבות. עצמות הלחיים הגבוהות והחדות, העור הזהוב והכהה, הגוף הנהדר שהוסתר מתחת למעיל הכבד; היא נהגה לסגוד לכל אלה עם כל מגע, עם כל נשימה או מחווה חושנית שיכלה למצוא. הגבר בכל הדרו האלוהי לא עשה לה את זה יותר.
זו היתה כזו הקלה, מפני שפירוש הדבר שהתגברה עליו.
סוף-סוף ולתמיד.
"מרוצה מהחיפוש?" שאלה בסרקזם ארסי. "או שאתה רוצה לחפש גם מאחורי הווילונות?"
היה רמז לזעף לפני שקיבל את ההערה בהזעפת פנים קלה.
"לא," היה כל מה שאמר והסיט את מבטו כדי לבחון את העיצוב עם הגוונים הרכים והריהוט המודרני המסודר שעמד בניגוד עז לפאר העתיד בו ריהט את ביתו. זוג הספות הקטנות שלה היו מכוסות בבד פשתן בצבע קרם, הרצפה שלה היתה פרקט בצבע חיוור. הרצפות שלו היו מכוסות שטיחים יקרים, שהושלכו על פרקט עץ והספות שלו היו עשויות עור חום עשיר שהיו גדולות ועמוקות דיין כדי לאפשר לשניים להתפרש עליהן ולהתמזמז ולהתנשק ב –
שוב אילצה את עצמה לעצור את מחשבותיה הנודדות. למה לזכור את כל זה כאשר אין לזה יותר משמעות? שאלה את עצמה בכעס וחצתה את החדר כדי להרים מתג נוסף, שהדליק להבות מעל גזעים מעוצבים שנחו על מצע של אבנים חיוורות באח הפתוחה שלה.
הפעם, כאשר הסתובבה, היא גילתה שתשומת לבו הושבה אליה ושמבטו המוצל נע על החצאית הצרה שלה עם הקפל הקטן שלה מאחור, שהעניק לרגליה צורה סקסית למדי. האם הוא אוהב את רגליה? כמובן שהוא אוהב את רגליה; הוא נהג לסגוד להן בידיו ופיו וליקוק לשונו שנעה בזמן שטיפס מעלה בדרכו אל –
די, תפסיקי כבר! אמרה לעצמה. הוא הרים את עיניו לפתע, כאילו אמרה את המילים בקול. עיניהם נפגשו. מתח התפרץ בחדר על גבי הידיעה ההדדית והאינטימית שלעולם לא תיעלם, ואין זה משנה כמה היו רוצים בכך.
הם היו נאהבים, נאהבים נפלאים, תאוותנים, חושניים. שניהם הכירו כל סנטימטר זה בגופו של זה, כל אחד ידע מה גורם לאחר להיאנח בעונג ומה גורם לאחר לעבור את הסף. אבל המחשבות האלה אינן שייכות לכאן – הוא לא שייך לכאן!
תגיד משהו, לכל הרוחות! רצתה לצרוח אליו. אבל הוא הצטיין תמיד בשימוש בדממה כדי למרוט עצבים של אנשים, והוא המשיך לעמוד שם ולהתבונן בה כאילו רצה שהיא תגיד משהו. שתגיד מה? תהתה. האם הוא מצפה שתזמין אותו לשבת?
הביטוי על כך שקודם הגיהנום יתקרר חלף בראשה.
אולי הוא שמע את זה. אולי הוא מסוגל עדיין לקרוא את המתרחש במוחה מפני שהריסים הרכים שלו התרוממו מעט בזמן שהוא הסיט שוב את עיניו ונעץ אותן במשהו שהיה מעבר לכתפה הימנית.
שנון לא היתה צריכה להתבונן כדי לדעת מה לכד את תשומת לבו. זה היה צילום חתונה ממוסגר שעמד לבדו על מדף שהראה את פניה המתוקים של אחותה קיירה, מחייכת בהערצה אל אחיו יפה-התואר אנג'לו.
מאחורי הזוג המבורך ולמרבה המזל לא ממוקדים היו לוקה, מגלם את תפקיד השושבין המתוחכם לחתן, והיא כשושבינה ראשית צעירה ונבוכה. לוקה היה אז רק בן עשרים-ושמונה והיא בת שמונה-עשרה בלבד, אבל הם נהנו זה מחברת זה באותו יום.
מוזר, חשבה, שהיא זוכרת את זה עכשיו, כאשר היתה צריכה לזכור כל-כך הרבה דברים רעים אודות לוקה.
"אני חושב שאולי כדאי שתשבי."
שרירים בכל גופה רטטו לפתע, מרימים את סנטרה בזמן שחושיה התעוררו בבהלה. כאשר מישהו אומר לך לשבת, פירוש הדבר שהוא עומד לבשר לך משהו שיטלטל אותך קשות, והדרך היחידה בה גבר זה יעולל לה זאת היא בבשורה רעה אודות –
"מה קרה לקיירה?" ירתה לעברו בחריפות.
ידו הושטה; אצבעות ארוכות וצרות הצביעו לעבר אחת הספות. "אחרי שתשבי," השיב ואז התבונן בה בנחת, כאילו ציפה שתתפוצץ.
"אויש, תפסיק להיות כל-כך רגיש לרגשות שלי, לוקה, ותגיד לי כבר מה קרה לאחותי!" קראה. "כל מה שקיבלתי היתה הודעה אחת מטושטשת שאמרה לי שקרתה תאונה ושאני צריכה להתקשר לאיזה מספר טלפון סלולרי מטופש אחד שאינו קיים."
"הוא קיים," מלמל.
וכמו ברק התחוור לשנון לפתע איזו טעות נוראה – נוראה – עשתה. "זה היה מספר הסלולרי שלך, נכון?" האשימה, מנסה להאמין שיכלה לטעות בקול העמוק והחריף הזה ולחשוב שזה קולו הרך יותר של אחיו. "לוקה המסכן," לעגה במרירות פתאומית, "נאלץ לתת למכשפה הארורה את מספר הטלפון החדש שלו ולהסתכן בשטפון נוסף של שיחות טלפון לא רצויות."
הבעתו הזועפת העידה על כך שזו היתה זכותה להטיח בו הערה זו. לפני שנתיים היא ניסתה כל דרך אפשרית לדבר אתו. היא התקשרה אליו בסלולרי יומם ולילה עד שלפתע המספר היה בלתי מושג יותר. הוא ניתק את מקור הקשר העיקרי שלה אליו – בדיוק כפי שניתק אותה באכזריות מכל היקר לה.
"דבר, לעזאזל," אמרה בצרידות.
לוקה קפץ שפתיים בעוגמה ונראה מוכן להמשיך לחכות עד שתתיישב. ואז היא ראתה שעיניו בוחנות אותה בזמן שעמדה שם, את העצמות העדינות ואת הרעד שהרטיט את גופה וכמעט שאילץ אותה להתיישב. רק העקשנות החזיקה אותה זקופה; עקשנות והתרסה שתמיד היו אחד החטאים הנוראים ביותר שלה בעיניו – למרות שלא החטא הנורא ביותר.
ואז – לא, היא טרקה את הדלת על סוג חשיבה כזה. תפסיקי לחשוב על זה! אמרה לעצמה בזעם. אל תחשבי על שום-דבר. אל תנסי אפילו להבחין באופן בו הוא מתבונן בך שוב בתיעוב שהוא מאמין שאת ראויה לו. אז הוא שונא ומתעב אותך. תני לו, הזמינה. זה לא מעניין אותי – זה לא.
הוא נע וברטט פנימי של אימה, היא ראתה כיצד הבעתו משתנה מקשה לרצינית. עיניו הוסטו. הוא פלט נשימה עמוקה. השיער הדק על גופה סמר כאשר פישק את פיו כדי לדבר.
ואז המילים נבעו. "היתה תאונה – תאונת דרכים הבוקר," בישר לה. "אנשים נפגעו – נפגעו קשה," הרחיב.
"קיירה –?" שמה של אחותה נאמר בלחישה פגיעה.
"כן." הוא הנהן. "ואני רוצה שתהיי חזקה כאן, שנון," הזהיר אותה באותו רגע, "מפני שהאבחנה אינה טובה ואנחנו צריכים ל – אלוהים, את מטורפת, עקשנית, אידיוטה!"
שנון לא ידעה שהתנדנדה עד שידיו לא הונחו על כתפיה בכל הכוח ואילצו אותה להתיישב על הספה הקרובה ביותר. היא נחתה בכוח, עיניה רחבות ובוהות.
"למה את לא יכולה אף-פעם לשעות לעצה טובה כאשר היא מוצעת לך?" פלט בזמן שהשתופף לצדה ואחז בידיה הקפואות. "זו היתה בקשה פשוטה – בקשה חכמה. כמעט התמוטטת, כפי שידעתי שיקרה. את האויב הכי גרוע של עצמך, את יודעת את זה? אני לא מאמין שאת עדיין כזו – "
היא שיחררה ממנו את ידיה. המעשה השתיק את השתלחותו הזועמת, סכר את שפתיו והידק את שרירי פניו. בשתיקה החדשה שהשתלטה עליהם שנון ניסתה לקחת את עצמה בידיים. לבה פרפר בפראות ונשימתה הפכה רדודה. קיירה היתה האדם היחיד שנותר לה בעולם הזה שבאמת אהבה.
קיירה, קיירה היפהפיה שלה, שתמיד אהבה ושתמיד רצתה חלק ממנה.
"ספר לי מה קרה," ביקשה בקול לא יציב.
פיו הפך לטבעת לבנה של מתח. היא היתה צריכה להסיט את עיניה מפני שלא יכלה לשאת את מראהו בזמן שאמר את מה שהיה צריך להגיד. "הם היו בנתיב המהיר באוטוסטרדה לפירנצה כאשר החל לרדת גשם שוטף," הסביר. "משאית גדולה החליקה על הכביש הרטוב. היא חתכה אותם. לא היה להם סיכוי," אמר בקול שדמה לחצץ. "לא היה להם זמן לנקוט פעולה מונעת. ההתנגשות היתה חזיתית ו – "
המילים נעצרו כאשר נאלץ לבלוע את הרוק. הדממה חזרה, מזדחלת לחדר בזמן ששנון ישבה ובהתה מעל ראשו של לוקה בזמן שהעניין כולו התנגן במוחה כמו סרט פעולה מקברי.
"האם היא –?"
"לא," מיהר לומר – קולו מחוספס.
ההקלה שטפה אותה ואז נדרכה שוב כאשר המחשבה האיומה הבאה פילחה את ראשה.
"הם. אמרת הם," נרעדה והביטה בו, הביטה בו היטב וראתה לראשונה את המתח השזור ברקמת תווי פניו הקשים והרזים – ראתה את הכאב הבוער בתהומות עיניו הכהות. ההכרה הלמה בה, ושרירי פניה החלו להתמוטט ודמעות של יאוש והבנה הציפו את עיניה.
"לא, לא, לוקה – לא," השתנקה ברעד. "אנא," התחננה, "לא אנג'לו..."
אבל התשובה שביקשה לא באה וכאשר הניחה את אצבעותיה הקרות על פיה הרועד, לוקה הפטיר משהו מעובה באיטלקית ואז השפיל את ראשו והליטו בידיו.
ערפילים כהים של הלם וצער עטפו אותם. שנון ישבה במשך נצח בלי לזוז או לחשוב או אפילו להרגיש. אנג'לו וקיירה – קיירה ואנג'לו – שני השמות היקרים האלה הסתחררו במוחה במהירות בזמן שהגשם הלם בחלון ולוקה נותר שפוף לפניה כשפניו מכוסים וכתפיו הרחבות נוקשות בזמן שנלחם בעצמו בהלם וביגון.
לוקה ואחיו היו קרובים. הם עבדו יחד, שיחקו יחד, צחקו ושוחחו זה עם זה כל הזמן. לחשוב על אחד מהם בלי לחשוב על האחר היה –
"אוי, לוקה..." היא הרימה אצבעות רועדות והניחה אותן על שערו הרטוב מגשם. "אני כל-כך מצ– "
זה הגיע בלי אזהרה. עם המגע הראשון של אצבעותיה, הוא התרחק מעליה באלימות שהותירה אותה המומה ומזועזעת בזמן שהוא קם על רגליו וסובב אליה את גבו בזמן שעשה כמה צעדים ונעמד דומם וקשוח בזמן שנלחם ברגע ההתמוטטות המוחלטת שלו.
כאשר הסתובב אליה הוא היה שוב בשליטה, או עד כמה שיכול להיות גבר שאיבד זה עתה את אחיו שכה אהב. שנון לא זעה, וכאשר מבטו בחן אותה, היא ראתה את הקרח, את השנאה הקרה, וידעה על מה הוא חושב. הוא חשב שלא הגיע לו לאבד את אחיו ושהיא לא ראויה לכך שלה נשארה אחותה.
כן, חשבה, הוא שנא אותה מספיק כדי לחשוב כך.
המרירות שבה, ועמה חזרה תחושת הרגיעה המעורפלת המבורכת. שנון קמה על רגליה, מייחלת בכל לבה הכואב שתוכל פשוט להתרחק ממנו, אבל היו עדיין דברים שהיתה צריכה לדעת.
"א-אמרת שהאבחנה של קיירה אינה טובה," אמרה, מרגישה ברטט קולה כמו שחשה ברעד אצבעותיה בזמן שניסתה להחליק את בד חצאיתה הצרה. "למה היא לא טובה?"
המתח סביב פיו נרגע מעט כאשר פישק את שפתיו כדי לדבר. "הפציעות שלה קשות. היו צריכים לחלץ אותה מתוך המכונית – "
שנון מצמצה והשפילה את עיניה ממנו, מודעת בכאב לכך שעתה נותרה רק היא מבין שניהם. האם פירוש הדבר שאנג'לו נהרג על המקום? היא לא שאלה, לא העזה, חשבה שלא תוכל להתמודד עם התשובה.
"עד שחולצה, קיירה כבר איבדה המון דם," המשיך לוקה בקול נמוך שהיה כמו נייר זכוכית. "למרבה המזל, היא היתה מחוסרת הכרה, כך שלא היתה מודעת לדבר..."
הוא דיבר במקוטע וריאותיה של שנון התמלאו אוויר במאמץ לנשום כאשר תהתה אם גם אנג'לו לא היה מודע לדבר.
אנג'לו. כאב הלם נמוך בבטנה. לעולם לא תראה עוד את חיוכו העצל או את הניצוץ המקניט בעיניו היפהפיות – "אוה," השתנקה ורגליה התמוטטו, מאלצות אותה להתיישב שוב ולהליט את פניה בידיה.
"היו בעיות," המשיך לוקה בלי הפסקה, מחליט כנראה שעליו לגמור את מה שהתחיל. "את חלקן הרופאים הצליחו לתקן, חלקן לא יכלו..."
במהלך השתיקה הבאה שלוקה פיתח – נראה שהחליט לאפשר לה להתעשת מעט – שנון נזכרה לפתע במשהו שאסור היה לה לשכוח: היה עדיין יצור נוסף שהיה מעורב בטרגדיה הנוראה הזו.
פרץ נורא של בחילה אילץ אותה לבלוע את הרוק במאמץ. היא החליקה את ידיה מפניה והרימה את עיניה אל לוקה. "אלוהים, לוקה," לחשה במאמץ, "מה עם העובר?"
אחותה היתה כמעט בחודש השמיני להיריונה – ההיריון האחרון ביותר שלה, אחד מהיריונות רבים מאוד בהם ניסתה לשאת את תינוקו של אנג'לו. ריסיו הושפלו בניסיון להסתיר את רגשותיו אודות המילים שעמד לומר. "הם נאלצו לבצע ניתוח קיסרי," הודיע לה קצרות. "קיירה דיממה קשות וזה היה עניין של דחיפות ליילד את התינוקת במהירות האפשרית – "
הוא השתתק לפתע. נראה שיכול היה למסור את המידע בפרצי שיחה קצרים בלבד, ונאלץ להפסיק כדי להתעשת בעצמו. הכל היה כל-כך אפל וקודר, והלם נאצר על גבי הלם ויגון נפרק על גבי יגון.
"ו...?" היא נזקקה לכל אומץ לבה כדי לדחוק בו.
"התינוקת חיה," הכריז. "היא די קטנה וזקוקה לאינקובטור כדי לנשום, אבל הרופאים אמרו לנו שהיא בריאה ושלמה מכל בחינה אחרת. אמה היא זו שמעוררת חששות. קיירה שוכבת עכשיו בתרדמת ואני חושש שהתוצאה הסופית אינה מעוררת תקוות רבות."
שנון ידעה שהיא נכנסת להלם עמוק עוד יותר בדממה שהשתררה עתה. אנג'לו מת, אחותה גוססת והתינוקת שלהם זקוקה לעזרה כדי לנשום. המצב לא יכול להיות גרוע יותר.
הוא יכול, גילתה. "אני מצטער," אמר בזעף.
אבל הוא לא באמת הצטער, לפחות לא מבחינתה. מאוחר מדי למלמל מילות נימוס ואהדה כאשר הוא התבונן בה כפי שהתבונן לפני כמה רגעים. הוא שנא את העובדה שאיבד את אחיו האהוב בזמן שהיא, הבלתי ראויה, יכולה עדיין להיאחז בחוט דק של תקווה.
"סליחה," אמרה בקול מעובה, "אבל נדמה לי שאני הולכת להקיא." היא קמה מהספה ומיהרה אל חדר הרחצה.
הוא לא מיהר אחריה ושנון לא ציפתה ממנו לכך – למרות שהוא היה חייב לשמוע את ההקאה שלה מפני שלא היה לה זמן לסגור אחריה את הדלת. אבל היא יכלה לחוש בנוכחותו כמו בצלקת על גופה מפני שזו היתה סצנה שכבר חוו בעבר, למרות שבנסיבות אחרות לגמרי.
וזכרון הרגע המכוער ההוא גרם לה למרירות עזה מאוד, על שדווקא הוא, מכל האנשים, היה זה שהביא אליה את הבשורה הרעה והיה צריך לחזות בזה.
רועדת כל-כך עד שהתקשתה לעמוד בלי עזרה, היא קרסה על מושב האסלה וניסתה לחשוב. היא חייבת לתכנן, היא חייבת להתמודד עם לוקה ברוגע ושפיות, מפני שאם היתה בטוחה במשהו בתוך כל הסיוט המסחרר הזה, הרי שזו העובדה שהוא ודאי צפה את כל הצרכים שלה וכבר ערך את כל הסידורים לפני שדפק על דלת דירתה.
זו היתה דרכו של הגבר – דרכה של משפחת סלבטורה ככלל. יעילות מדויקת תחת לחץ היתה הסמל המסחרי שלהם. הם היו עשירים, הם היו בעלי השפעה והם טיפלו באויבים שלהם באותה דרך בה טיפלו בטרגדיות, באמצעות סגירת שורות, באמצעות הגנה על עצמם, באמצעות התמודדות עם המצב בעוצמה דינמית.
אחד למען כולם, כולם למען אחד, חשבה בקדרות. ואז חשבה על קיירה השוכבת על מיטת בית-חולים במקום כלשהו, וידעה שאחותה מוקפת בטבעת הדוקה של הגנה למרות שהמשפחה מתאבלת על אנג'לו. התמונה היתה צריכה לנחם אותה, אבל איכשהו, במקום, גרמה לה לצלול ולהקיא שוב.
למה? בגלל שהיא לא נכללה בתמונה זו. היא היתה המצורעת שנשלחה אל הגלות על חטאיה כביכול. והמחשבה על כך שתצטרך לפלס את דרכה בתוך משפחת סלבטורה כדי להגיע אל אחותה גרמה לאותה מצוקה מבחילה שמנעה ממנה לבקר בפירנצה במשך השנתיים האחרונות.
"אוי, קיירה..." גנחה ביפחה של צער. ואז חשבה על אנג'לו המסכן וידעה שיפחה אחת לא תספיק, כך שהיא פתחה את הברזים והתייפחה כשזרם המים מטביע את השאון.
לוקה לא היה בחדר ההסבה כאשר חזרה לבסוף. הניחוח המוכר שלו נותר בחדר, ומילא את נחיריה והזכיר נשכחות לחושים שלא רצתה לעורר. מוזר איך לא הבחינה בריח הזה מוקדם יותר.
מוזר עוד יותר שהעזה להגיד לעצמה שכבר התגברה עליו.
טוב, לא עוד, נאלצה להשלים עם העובדה כאשר הסתובבה למצוא אותו וראתה את מעילו העליון מוטל על אחד הכסאות בדרך המוכרת שהעלתה דמעות בעיניה.
משהו קרה לה בחדר הרחצה. דלת בתוכה נפרצה והניחה ליותר מדי זכרונות מדוכאים להציף אותה. זכרונות על אהבה ותשוקה והבטחה של אושר מושלם שהפכו לאבק לרגליה. וזכרונות אחרים של אחות שאהבה יותר מכל אחד אחר. אבל כאשר עזבה את לוקה היא הפנתה את עורפה גם לקיירה.
אשמה התעוררה בה, אבל היא נלחמה בכעס ותחושה עמוקה מאוד של בגידה שעדיין המשיכה לכאוב למרות שחלפו כבר שנתיים. היו דרכים רבות לשבור לב של מישהו, חשבה בקדרות. לוקה וקיירה שברו את לבה בדרכים רבות ושונות.
היא מצאה אותו עומד במטבח שלה, ליד אחת היחידות הלבנות המודרניות, גובהו מגמד את החדר כמו את רוב הדברים – כולל את דמותה שלה. הוא מזג מים רותחים לתוך קנקן קפה מהודר עשוי זכוכית ופלדה, אבל כאשר שמע אותה נכנסת למטבח הוא סובב את ראשו הכהה. למשך רגע קצר היא ראתה אותו כפי שראתה אותו לפני שנתיים, כועס, חשוף, הצבע הטבעי שטוף מעליו בשל תיעוב וסלידה וידיעת מה שעשה זה עתה.
ואז התמונה נעלמה ועתה ראתה גבר עייף שחי עם מתח של צער שהיה נעול בתוכו וידיעה שהחיים חייבים להימשך בדיוק כפי שדברים חייבים להיעשות.
הוא שלח לעברה חיוך קצר לפני שהסתובב. "חשבתי ששנינו זקוקים לזה," הסביר בקול מדוד, מושך את תשומת לבה לקפה הטרי שזה עתה הכין. "הכנתי לך גם לחם קלוי כדי לייצב את הבטן."
היא עקבה אחרי תנועת ראשו וראתה צלחת עומדת על דלפק ארוחת הבוקר, נושאת שתי פרוסות לחם זהובות. בטנה התהפכה שוב – לא למחשבה על אוכל, אלא מפני שהתסריט שוב חזר על עצמו. תסריט בו הגבר העשיר הזה, המתוחכם והמפונק הזה הפתיע אותה ברגעים ביתיים כאלה.
היו לו בתים במקומות יוקרתיים רבים, היו לו מטוסים ומסוקים ויאכטה יפהפיה שהיתה עוצרת נשימה של כל אחד. הוא ניהל חברה פיננסית רב-לאומית ענקית שהעסיקה אלפי אנשים על פני העולם כולו, אבל הוא לא אהב משרתים שיפגעו בפרטיות שלו ונשא שירות של אנשים רק כאשר הדבר היה הכרחי ורק כאשר לא היה במקום. הוא ידע לבשל, הוא ידע לנקות והוא הכין את ספל הקפה הטוב ביותר שטעמה מעודה.
אבל כאן, במטבח שלה – הוא התנהג כאילו באמת אכפת לו ממנה.
מרירות חדשה גאתה בתוכה נוכח הצביעות השפלה הזו שלו. "אני מעדיפה לצאת לדרך," ענתה בקול מדוד. "בהנחה שערכת עבורי סידורים לקראת צאתי לפירנצה."
"כמובן," אישר. "אבל אנחנו צריכים לצאת רק עוד שעה. המטוס שלי זקוק לתדלוק ולבדיקות הרגילות ואז לחכות לנתיב פנוי לפני שנוכל להמריא."
"כוונתך שטסת הנה מפירנצה – היום?" שנון היתה המומה מכך והדבר ניכר בהתנשפות שלה.
"מישהו היה צריך לבוא הנה עם הבשורה הזו." האופן בו משך בכתפיו הרחבות נועד להביע אדישות אבל שניהם ידעו שזה שקר. אחיו נהרג זה עתה בנסיבות טרגיות. גיסתו שכבה פצועה אנושה. אמו ושתי אחיותיו ודאי נזקקו לו נואשות, ובכל זאת, הוא עמד כאן, במטבחה הקטן והכין לה קפה וקלי.
"האם לא היה פשוט יותר להשאיר לי הודעה במשיבון?"
"באמת?" אמר והיה צריך לשלוח לעברה מבט אחד בלבד כדי להבהיר לה למה הוא חותר. הוא בא אישית מפני שהוא הכיר אותה. הוא ציפה שתתפרק לגורמים וזה בדיוק מה שקרה.
הוא הסתובב עם קנקן הקפה וניגש להניח אותו על הדלפק לצד הצלחת, ואז הציץ בשעונו עם רצועת הזהב העבה שנח על קן השיער הכהה שצמח על פרק יד שנועד להרמת משקולות לו נדרש לכך. הכל בו נבנה בצורה כזו. מבנה גופו השרירי העיד על כוח אבל באופן בלתי מוסבר הוא הצליח גם להיראות רזה וגמיש.
החליפה שלו היתה כהה, החולצה כחולה כעין השמים, עניבתו צרה בצבע כחול כהה. כתפיו הרחבות יצרו משולש עם גבו הארוך ואגנו הצר, ורגליו החזקות וזרועותיו הארוכות התחבאו מתחת לחליפה הגזורה להפליא. הוא יכול היה להרימה ביד אחת – היא ידעה זאת מפני שהוא עשה את זה פעם כאשר התגרתה בו. ואז הם נפלו על המיטה בהתקף של צחוק מפני שלא היה קל לייצב נקבה עירומה ומתפתלת שזה עתה התקלחה.
לא היתה אשה בעולם שלבה לא היה מפרפר בקרבתו של לוקה. לבה לא רק פרפר; הוא רטט. בעיניה הוא היה תמצית הגבריות ומאז שהיתה אתו לא היה גבר שישווה לו.
"בואי לאכול את הקלי שלך."
קולו האפל גרם לבשרה לרעוד. היא הביטה בצלחת שלה והרגישה תשוקה עזה להגיד לו מה הוא יכול לעשות עם תצוגת הדאגה שלו. היא לא זקוקה לו שיעמוד במטבח שלה ויעמיד פנים שיש ביניהם משהו מעבר ליחסים מאוד שטחיים של גיסים. הם שקעו זה לתוך גופו של זה, למען השם! הוא היה איטלקי חושני והיא היתה אירית חושנית. שניהם היו עקשנים, חמי מזג ולוהטים. היא עמדה כאן וצפתה בו כאשר הסתובב במטבחה, ודי היה בזה כדי להצית את מזגה. אבל השכל הישר אמר לה לסתום את הפה ולסבול את זה כדי לא להצית מלחמה, מפני שהיא הכירה את לוקה. כאשר הוא החליט משהו על משהו, שום-דבר לא יזיזו מדעתו. היא למדה את זה בדרך הקשה.
המרירות גאתה, והיא שוב מחצה אותה ותהתה שוב מאיפה הביאה את הרעיון המטופש שהצליחה להתגבר עליו בזמן שהיא בעצם נאבקת במשבר ענקי ושכל מה שהיא מצליחה לעשות זה לחשוב עליו.
ואולי זו הבעיה, ניחמה את עצמה בזמן שהשתמשה ביד רועדת כדי למשוך את אחד השרפרפים הגבוהים שלה כדי להתיישב לפני בר ארוחת הבוקר. אולי האובססיה שלה בקשר ללוקה מסיחה את דעתה ממה שבאמת מאיים לקרוע אותה לגזרים.
"איך מתמודדות אמך והאחיות שלך?" שאלה בזמן שמשכה לעברה את הצלחת.
"הן לא," ענה בחסכנות בוטה שהפכה את בטנה. ואז נעתר מעט, נאנח והוסיף, "הן מעסיקות את עצמן בבית-החולים, יושבות ליד קיירה וליד התינוקת לפי התור. זה – זה עוזר להן להיות שם."
"כן." שנון הבינה את זה.
לוקה ניצל את הרגע כדי למשוך אליו את השרפרף השני והתיישב לצדה. ירכו נגעה בה במקרה בזמן שהתקרב כדי למזוג לה קפה. מוחה של שנון התרוקן – למרות שאולי זו לא היתה המילה הנכונה לתאר את תחושת הבעירה הפתאומית שהתעוררה לחיים בשיפולי בטנה. המילה גם לא התאימה לדימויים הבוערים שהחלו לחלוף בראשה. דימויים אודות תחושת הירך החשופה הזו כאשר נגעה בירכה החשופה שלו, דימויים אודות ידה המלטפת את הירך השרירית הזו ושל ידו העורכת מסע חושני דומה לאורך חלקת המשי של ירכה.
הרטט המוכר החל, משתולל בתוך גופה ומחמם את המקום הרגיש במרכז גופה. במאמץ להעמיד פנים שזה לא קורה, היא הושיטה את ידה אל הפרוסה והרימה אותה אל פיה. היא נגסה בה אבל לא הרגישה בטעמה, ניסתה ללעוס למרות שידעה שזה יהיה מאמץ גדול לבלוע. פיה היה יבש מדי והיא נזקקה לקפה.
היא רצתה שיתרחק כדי שלא תצטרך להרגיש יותר ככה. היא רצתה לזכור למה הוא כאן! כן, אלוהים, חשבה באימה. היא בושה בעצמה – היא יכלה להריח אותו, להרגיש אותו, אפילו לטעום אותו! מה יש לה שהיא לא מסוגלת לשלוט במחשבות המטופשות והמזוויעות האלה?
הגרון שלה נסגר בזמן שניסתה לבלוע – דמעות בוערות צרבו בעיניה. היא תיעבה את עצמה; היא תיעבה אותו על שבא הנה ועשה לה את זה – על שהציג אותה כאדם רדוד ובעל רצון חלש כל-כך אם היא מאפשרת לו להגיע אליה בשעה כזו בה –
"חלב?" שאל.
שנון הביטה בשני הספלים של הקפה המהביל וזכרה כמה מעט נדרש לשניהם כדי להתנפל זה על זה. מבט, מילה, מגע מקרי כמו התחככות ירכיים והם שקעו בתענוגות בשרים. מעשה אהבה עם לוקה היה חושני ונועז וחסר עכבות. הוא הראה לה תענוגות שלא ידעה על קיומם, לקח אותה עמוק כל-כך לתוך החושים שלה עד שלפעמים היא היתה צריכה להיאבק כדי לצוף חזרה.
רק פעמיים פגע בה בצורה ממשית: הפעם הראשונה בה עשו אהבה ובפעם האחרונה. הפעם הראשונה לוקה לא הבין עם איזו אשה יש לו עסק והיא לא טרחה לספר לו שהוא המאהב הראשון שלה, כך שהיא לקחה על עצמה את האשמה. כאשר היא בכתה מעט לאחר מכן, הוא חיבק אותה והראה לה סוג אחר של אהבה שיש בכוחה לנחם ושיש בכוחה לתקן את מה שראה ככשל שלו. הוא עשה כן, כמובן, פעמים רבות ובדרכים רבות כל-כך.
"לא," הצליחה לענות בתשובה לשאלתו – בזמן שמוחה חזר אל הפעם השניה בה הכאיב לה.
הוא היה מסונוור מזעם, הוא היה שקוע בתוך חרון של קנאה מפחידה. הוא קרא לה בכל כינוי, מזונה ועד פרוצה והיא היתה כה נחרדת מכך שהוא מסוגל לראותה בצורה כזו עד שהתגרתה בו בסרקזם נורא, עד שהוא התפרץ.
ולא המין הנורא שלאחר מכן הוא שפגע בה, אלא התיעוב שבו הטיל אותה לאחר מכן הוא שפורר את רגשותיה לאבק. מאז – כלום. לא מילה, לא קשר – אפילו לא מילה אחת כדי להבהיר שקיבל בחזרה את הטבעת שלו.
לכן – כן, היא האמינה, היא התגברה על לוקה. מעשה ההיזכרות בכל אותם ימים קשים די היה בו להרוג כל מה שהרגישה כלפיו. גם אם האמת תחזור ותכה בו בפרצוף והוא יירד עתה על ברכיו ויתחנן שתסלח לו, היא לא תסלח לעולם.
אז תני לרגשות שלך להגיב לקרבה שלו, הזמינה. תני לדופק המטופש שלך להחיש פעימותיו ולבשר החלש שלך לרטוט ולראש המביש שלך לזכור את הזמנים הטובים אם זה מה שהם רוצים לעשות. אבל הזמנים הרעים יאפילו תמיד על הימים הטובים.
"אני הולכת לארוז." היא קמה בפתאומיות שהבהילה אותו ויצאה בלי לשלוח לעברו אפילו מבט חטוף אחד.
