טיפות הגשם הכבדות מכות בזגוגיות החלון שקשתו אבן מסותתת.
באח הבנויה בגומחת האבן גזרי עץ זית בוערים באדום מתאפר מדיפים ניחוח של כפר ערבי.
שריטת עפרונו בדף, שלישייה של רוול מתנגנת,בחירתה היא.
מדי פעם היא מזמזמת ומהמהמת עם הלחן.
הוא מלכסן מבטו לציורה ההולך ונבנה בכתמים נוזליים ערפיליים, בין אפרפר לזהוב.
"נשמת המוסיקה בציורה", הוא אומר לעצמו. והוא, הצייר ששמו הולך לפניו בלוויית המילה מוסיקה, מוכרח להודות שכל חייו הוא מחפש את נשמת המוסיקה.
בציוריו ציורי מים של נגנים בתהליך נגינתם, לכל היותר הוא מצליח לבטא צללית נכונה של הדמויות ולהניח כמה כתמי אווירה ברקע.
הוא יודע את המרשמים להצלחה איך לצייר עומק מתעתע, לזרוע כתמים כמו ספונטאניים, כנקודות חן מלאכותיות בלחי רקדניות הפלמנקו.
היא גם יודעת להפיח חיים ברקדניות שהיא מציירת.
הוא אפילו לא מנסה,למרות שהוא מעריץ גדול של דגה והוא מצטט אותו לעתים קרובות:
"תנועת הרקדניות בחלל הוא ההישג הגדול ביותר של התגברות על כוח המשיכה", אבל הוא לא מנסה לצוד את מעוף המחול בציורו, הוא יודע את מגבלות כישרונו.
בינתיים הוא מסתפק בערביות הזקופות, הגרציות עם הכדים על הראש, ובעיקר עוד ועוד נגנים וכלי נגינה בכל מיני פוזות.
אלה המבוקשים ביותר.
בספר ארבעים ושלושה סיפורים קצרים, העוסקים ברובם במתח שבין האמן המקדיש עצמו ליצירתו, לבין מעגל העולם הסובבים אותו.