פרופ` מיכאל מאיר, מחשובי ההיסטוריונים העוסקים בתולדות עם ישראל בעת החדשה, מציב במרכז ספרו את העימות בין אורחות מחשבה מסורתיות ובין אתגרי הזמנים החדשים בהיסטוריה היהודית. התהוות היהדות המודרנית וצמיחת תודעתה העצמית החדשה חייבו התמודדות עם מורשת העבר, במסגרת תהליכי המודרניות בעולמותיה של אירופה, בשלוש מאות השנים האחרונות. החיים בעידן המודרני מאופיינים במתחים קוטביים. אנחנו מתנסים לא רק במתחים הטבועים במסורת היהודית, אלא גם באלה שבינה ובין העולם מחוצה לה, אשר גם בו אנו חיים. אנחנו משלבים בחיינו ערכים מהתרבויות הסובבות אותנו ומבקשים להנחילם – עם הערכים שירשנו מיהדותנו – ליהודים בני הדורות הבאים. תהליכים אלו מוארים מנקודות מבט שונות במסכת החיבורים המוצגת כאן לפנינו. הספר פותח בשאלת חלוקת ההיסטוריה היהודית לתקופות, ובהרהורים על הדרך שבה אפשר להבין את תולדותיו של עם מפוזר בעולם כרציפות היסטורית. בחלקו השני, משמשת יהדות גרמניה למחבר דוגמה מרכזית לתהליכי הסתגלות בד בבד עם שמירה על צורות חדשות של זהות יהודית. החיבורים שבחלק השלישי דנים בתמורות שחלו בחיי הרוח והדת של היהדות המודרנית; יהודים ולא-יהודים התווכחו בשאלה האם היהדות מסוגלת להתחדש ולשרוד בתנאים החדשים של השתלבות בחברה הסובבת? רבנים ויהודים מן השורה ניסו ליצור, באופנים שונים, צורות חדשות של שמירה על היהדות, ולהתמודד עם המתחים שבין תפיסתה כדת ובין תפיסתה כלאום. גם באמריקה, כפי שמתברר מן החלק האחרון של הספר, נעשו מאמצים נועזים לקרב את הדעות, הניגודיות בתחילה, בין היהדות הרפורמי ת ובין הציונות. הספר מסתיים בהיצגי מחויבותו של מאיר למורשת ישראל ולערכיה. לפנינו כאן מסקנות מרחיקות לכת לגבי היהדות של הדורות האחרונים, מעטו של חוקר ותיק בחקר היהדות בעת החדשה. למסקנותיו יש השלכות והשתמעויות לגבי היהדות של זמננו ולקראת אופקי המחר.