מאז תקופת ההשכלה ועד ימינו כמעט, היחס לפיוטי בית הכנסת היה מלווה רגשות עזים. ממצאי הגניזה הקהירית ההולכים ומתלבנים בדורות האחרונים העלו שדווקא כאן נשתקעה פנינת שיר נדירה, שמוצאה בתקופת מעבר מיוחדת במינה בין הספרות העברית העתיקה ובין ספרות ימי הביניים, בין מכורתה הטבעית של השירה העברית בארץ ישראל ובין מרכזיה האחרים בגולת איטליה ואשכנז, בין סביבה לשונית שמית (ארמית בעיקר ומאוחר יותר גם ערבית) ובין סביבה זרה לחלוטין לרוח העברית.
הרבה מן המלאכותי והמאולץ בסגנונה הספרותי של שירה זאת קשור בתנאיה המיוחדים של הלשון העברית בשלבים המוקדמים של הפיכתה ללשון ספרות, אשר אינה משמשת בד בבד את כל צורי החיים. חידוש הדיבור העברי והלאומיות העברית בארץ ישראל מאפשרים באופן פרדוקסלי גישור מחודש עם גילויי היצירה האחרונים במכורת הספרות העברית בתקופה הביזנטית. בעקבות המגמות החדשות מתמודד מחדש גם ספר זה עם מורשת שיר יקרה שנשתקעה לבלי הכר כמעט.
