הקדמת העורכים


ספר זה הופק באחת מהשנים המאתגרות ביותר שפקדו את ישראל ובכלל זה את הגליל. הגליל — חבל ארץ שבו כולנו, חברי המערכת, מתגוררים זה שנים ארוכות, נמנים על אוהביו ולאחרונה מודאגים לנוכח המשבר המתמשך שפוקד אותו, בעטייה של המלחמה שהחלה ב־7 באוקטובר 2023. ובכל זאת מאורעות השנה האחרונה לא ריפו את ידינו, אלא הגבירו את רצוננו להביא לדפוס את הכרך החדש, ובו עשרים ושניים מחקרים חדשים על אודות הגליל.


ראשיתו של הספר ביוזמה שנהגתה והוצאה אל הפועל בשלהי המאה הקודמת לקיים כנס שנתי שיעניק במה אקדמית מכובדת ותוססת למחקר רב־תחומי שמתמקד בגליל. מאז ועד עתה נערכו עשרים וחמישה כנסים ובעקבותיהם יצאו לאור שלושה קבצים שהביאו לדפוס עושר של פירות מחקריים שהוצגו במהלכם.[1] לפני למעלה מעשור הוקם בתל חי מסלול לימודים ייחודי לתואר שני ב'לימודי גליל'. מסלול לימודים זה מיסד את שאיפתנו כמי שפועלים במוסד האקדמי הצפוני בישראל, לטפח את הידע על האזור, להרחיב את מעגל הלומדים על תולדותיו ומאפייניו ולהעמיק את ההבנה שלנו על התהליכים שהתרחשו בו בעבר ומתחוללים בו בימינו. בשנים האחרונות אנו מתברכים בעבודות תזה שנכתבות במסגרת התוכנית ובפרסומים האקדמיים שכבר יצאו מפרי עטם של מוסמכיה ובהם גם מי שהמשיכו את לימודיהם לדוקטורט, שמצטרפים למסע המתמשך של כולנו לגלות עוד ועוד נדבכים מצפונות האזור.


ספר זה, הרביעי בסדרה, מוקדש בהוקרה לפרופ' חיים גורן, ממניחי היסודות למכללה האקדמית תל חי. חיים הידוע כ'גורן' היה ועודנו עבורנו מורה, מדריך ומקור להשראה. כבר מראשית דרכו בתל חי בשנת 1988 הוא הפך למוסד מחקר של איש אחד ותרומתו לחקר הגאוגרפיה ההיסטורית של הארץ בכלל ושל הגליל בפרט לא תסולא בפז. היוזמות שלו בכל הקשור לקידום ההוראה והמחקר בתל חי, היצירתיות והנחישות שהולידו בין היתר את הכנסים, הספרים ומסלול הלימודים הרגיונלי לתואר השני, הם מופת לעשייה אקדמית שמשמעויותיה המדעיות והקהילתיות שזורות אלו באלו. אנו מקווים שספר זה המבקש לפרוס היבטים מגוונים בחקר הגליל ולהציבם בהקשרי ידע רחבים, יהיה תשורה ראויה לפועלו הנמשך של פרופ' חיים גורן.


חמשת שערי הספר נעים על המשרעת הכרונולוגית של חקר הגליל ועל מגוון התחומים שבו: 'מהעת העתיקה לימי הביניים', 'על חקר הארץ וידיעתה', 'שלהי השלטון העות'מאני ותקופת המנדט', 'חברה ומדינה בגליל' ו'מדעי הטבע'. המאמרים מציעים לקוראים מקרב הקהילה המדעית ולכלל אוהבי הגליל וידיעת הארץ מבט בוחן על העושר הטבעי והתרבותי של חבל הארץ הצפוני בישראל.


אנו מבקשים להודות לכותבות ולכותבים על תרומתם לספר ולחוקרות ולחוקרים שקראו גרסאות מוקדמות של המאמרים וסייעו לחדד, לדייק ולהעמיק אותם. תודה לאוריון הוצאה לאור ולנילי גרבר עורכת הלשון אשר ליוו את הפקת הספר במקצועיות ובנועם. אנו מכירים תודה לד"ר מיה דואני, רכזת המערכת, ומוקירים את עבודתה המסורה והיסודית שבלעדיה אי־אפשר היה להביא את הקובץ הזה לידי גמר. תודתנו למכללה האקדמית תל חי, ביתנו האקדמי, להנהלת המוסד, לנשיא פרופ' אליעזר שלו, למנכ"ל אלי כהן ובמיוחד לפרופ' סנאית תמיר, סגנית הנשיא למחקר ולפיתוח, על התמיכה בספר מראשית היוזמה ועד לצאתו לאור.


במהלך הכנת הספר התבשרנו על החלטה של המועצה להשכלה גבוהה לקדם את הפיכת תל חי לאוניברסיטה. המכללה הצעירה, הקטנה והאיכותית שבה התקיים הכנס הראשון למחקרי גליל בשנת 1999, עברה מאז כברת דרך של צמיחה והתפתחות וכעת ניצבת בפני שלב חדש ומבטיח בתולדותיה. אנו מבקשים לסיים את דברי הפתיחה לספר זה באיחולים להגשמת ההחלטה ולהצלחתה של תל חי כמנוע שיקום ושגשוג של צפון הארץ, במיוחד לאחר השנה הקשה שפקדה אותו. הגליל, על ייחודו הגאוגרפי, על הנוף הטבעי והתרבותי שלו, על הרכבו האנושי המגוון והמיוחד, כפי שהוא נחשף במאמרי הספר, עומד, אנו מקווים, בפתחה של תקופה של שלום והתחדשות.


חברי הוועדה המדעית:


פרופ' אמיר גולדשטיין, ד"ר טלי גולדברג, פרופ' זאביק גרינברג, פרופ' מוסטפא עבאסי


הוקרה לחיים גורן


ספר זה מוקדש לכבודו של פרופסור חיים גורן, איש הגליל, חוקר מצטיין ואיש חינוך מוערך. לאורך עשרות שנים הקדיש פרופ' גורן את חייו לעיצוב, לפיתוח ולקידום המכללה האקדמית תל חי, והוא אחד מהאנשים הבולטים שהפכו את המכללה למוסד אקדמי מוכר ובעל שם בהוראה ובמחקר.


פרופ' גורן הצטרף למכללה בשנת 1993 לאחר שסיים את לימודי התואר השני באוניברסיטה העברית בירושלים. במרץ ובחזון בלתי נלאה פעל לפיתוח המסלולים האקדמיים הראשונים בתל חי בחסות אוניברסיטת חיפה. במסגרתם ייסד את המסלול ללימודים רב־תחומיים, המסלול ללימודי חינוך ואת בית הספר לעבודה סוציאלית, אשר היו הבסיס להכרה בתל חי כמוסד אקדמי עצמאי.


בשנת 1999, עם פרופ' ציונה גרוסמרק, הקים פרופ' גורן את כנס 'אשכול כנסי תל חי' ואת 'הכנס למחקרים חדשים של הגליל'. בתפקידו זה יצר קשרים אקדמיים משמעותיים והפך את תל חי למוקד אקדמי בין־לאומי. במשך שני עשורים ניהל וארגן את הכנסים הללו, שתרמו רבות להעלאת רמת המחקר במכללה ולבניית תשתיות מחקריות ואקדמיות.


כגאוגרף היסטורי, פרופ' גורן פרסם למעלה ממאה מאמרים אקדמיים וערך ספרים רבי־חשיבות בתחום. הוא שימש דוגמה ומופת לחוקרים צעירים בתל חי, ואף סייע בהקמת מרכז המורשת בראש פינה והתנדב במסגרת מרכז משאבים לקידום חוסן התמודדות אוכלוסייה עם מצבי חירום.


בשנים 2010-2006 שימש פרופ' גורן ראש תחום המחקר במכללה ופעל בנחישות ובחזון ליצירת אפיקי מחקר משמעותיים. הוא תרם רבות להפיכת תל חי ממכללה קטנה למכללת מחקר מובילה, והיה חבר בוועדה לתכנון ולתקצוב במועצה להשכלה גבוהה, שם קידם קשרים חשובים למכללה.


פועלו של פרופ' גורן לא פסק גם בתחום הספרייה האקדמית, שם פיתח את אוסף המפות האקדמיות הממוחשבות, שהפך לאחד האוספים הגדולים והמתקדמים בישראל ובעולם כולו.


ב־2010 מונה לסגן הנשיא לעניינים אקדמיים בתל חי, ותחת ניהולו פותחו מסלולי לימוד חדשים, הסגל האקדמי הפך מסגל מרצה לסגל חוקר, והוקמו תשתיות ארגוניות ותקציביות רבות. הוא הגה ויזם את הקמת התוכנית לתואר שני בלימודי גליל שבשנת 2012 קיבלה הסמכה קבועה כתוכנית מחקרית ייחודית.


בשנת 2023 הוענק לו התואר יקיר תל חי, כהוקרה על תרומתו העצומה להנחת היסודות של המכללה ולפיתוחה כאקדמיה מצוינת. פעילותו האקדמית, מחקריו ומחויבותו לגליל ולמדע הפכו את תל חי למוסד אקדמי מוביל וייחודי בנוף האקדמי בארץ, והם התשתית והבסיס להקמת אוניברסיטת תל חי בקריית שמונה ובגליל.


הספר מביא את מיטב המחקרים החדשים שנעשו בגליל, והוא עדות חיה לחזונו, לפועלו ולתרומתו הייחודית של איש מדע ורוח יוצא דופן זה. אנו מקווים שספר זה יעניק השראה לדורות הבאים של חוקרים ואקדמאים, וימשיך את דרכו של גורן.


פרופ' סנאית תמיר


סגן נשיא למחקר ולפיתוח


בשם הנהלת המכללה האקדמית תל חי


שער ראשון
מהעת העתיקה ועד ימי הביניים


'זה היה מעשה בבית שאן' — על אופייה של קהילה יהודית בעיר נוכרית[2]
ציונה גרוסמרק


מאמר זה ינסה להתחקות אחר צביונה של הקהילה היהודית בבית שאן, ניסה־סקיתופוליס, כדוגמה לקהילה יהודית החיה בעיר פגנית־נוכרית, באמצעות מקורות ספרותיים ואמנותיים.[3] 'טקסטים עתיקים' — כותבת גלית חזן־רוקם — 'כמו יצירות אמנות עתיקות, פותחים פתח לעולמותיהם התרבותיים והאישיים של יוצריהם'.[4] ואכן ניכר כי מן המקורות שמהם ניתן ללמוד מעט על אופייה של הקהילה היהודית בבית שאן, שאינם רבים ואשר מתפרסים לאורך תקופות ארוכות, ניתן להאיר במעט את אופייה של יהדות בית שאן בתקופה הרומית וראשית התקופה הביזנטית. מקורות אלה כוללים קטעים קצרים מספריו של יוסף בן מתתיהו — 'תולדות מלחמת היהודים ברומאים' ו'חיי יוסף'; מעט מקורות מספרות חז"ל, רצפות פסיפס מבית הכנסת בתל אצטבא ומבית יהודי אמיד, בית ליאונטיס ומעט כתובות יווניות שנמצאו במכלולים יהודיים. מקורות אלו, ברובם, נדונו במחקרים קודמים, חלקם אף באריכות רבה,[5] מטרת העיון המחודש היא לטוות בעזרתם מארג אחד שיצביע על שביל הזהב שאפשר ליהודים שישבו בערים נוכריות לנהל חיים מלאים כיהודים תוך קונפורמיות עם התרבות המקומית.


בספרו 'יוון בארץ ישראל — בית שאן בתקופה ההלניסטית והרומית', הקדיש גדעון פוקס פרק לקהילה היהודית בעיר.[6] הסקירה שלו על יהודי בית שאן ראשיתה באירועים שהתרחשו בימיו של יהודה המקבי והיא מסתיימת בדיון קצר במקורות התלמודיים המלמדים על חיי הקהילה היהודית בבית שאן בעידן שלאחר החורבן. פוקס פתח בדבריהם של יהודי סקיתופוליס ליהודה המקבי ואנשיו, שמלמדים על מערכת יחסים טובה בין יהודי בית שאן לבין שכניהם. כתוצאה מדבריהם בחר יהודה המקבי שלא לתקוף את העיר ושב לירושלים.[7] אריה כשר שדן באירוע, סבר כי המניע להתנהגותם של יהודי בית שאן, שמנעו התקפה על העיר, קשור היה באינטרס משותף בינם לבין הנוכרים בעיר. אלו האחרונים התאכזבו מהשלטון הסלווקי.[8] טקסט זה הוא פיסת המידע היחידה על מערכת היחסים בין יהודים לנוכרים בעיר במאה השנייה לפנה"ס.


גם המקורות העוסקים בתולדותיה של קהילת יהודי בית שאן בראשיתה של התקופה הרומית אינם רבים. בסופה של המאה השנייה לפנה"ס נפלה העיר בידי החשמונאים,[9] ותושביה הנוכרים גלו.[10] בפרק זמן של כארבעים וארבע השנים, שבין ימיו של יוחנן הורקנוס, ימי ההתפשטות של מדינת החשמונאים, ועד לכיבוש ארץ ישראל על ידי פומפיוס, היה גורלם של תושביה הנוכרים של בית שאן כגורל מרבית תושבי הערים הנוכריות שנפלו בידי החשמונאים.[11] כיבוש הארץ על ידי פומפיוס הביא לסיום הפרק הקצר הזה בחייה של בית שאן. קשה להעריך מה היה גורלם של יהודי העיר בעידן החשמונאי או גם בראשית התקופה הרומית לאחר הסדרי גאביניוס.[12] גדעון פוקס הסתמך על מאמרו של מיכאל אבי־יונה, שבו העלה את ההשערה כי יהודי העיר גורשו כדי לפנות מקום למתיישבים ההלניסטיים.[13]


נראה כי ערב המרד הגדול מנתה קהילת יהודי בית שאן כמה אלפי אנשים.[14] אין מקורות המעידים על מעמדה המשפטי של הקהילה היהודית בתקופה זאת.


בסופה של שנת 66 לסה"נ עם התלקחות האירועים שהובילו למרד הגדול, שעמדו בסימן החרפת היחסים שבין יהודי ארץ ישראל לבין שכניהם,[15] הייתה גם בית שאן בין הערים הנוכריות שהותקפו על ידי יהודים כתגובה על הטבח שנעשה ביהודי קיסריה.[16] בתארו את איימי מאורעות הדמים התמקד יוסף בן מתתיהו בתיאור המאורעות בבית שאן:


עד כה התנגשו היהודים עם נוכרים בלבד; אך כאשר פשטו על סקיתופוליס מצאו שיהודי העיר כמוהם כאויבים: יהודים אלה התייצבו לצד בני סקיתופוליס, ומכיוון שבטחונם האישי היה חשוב בעיניהם יותר מקרבת הדם — יצאו להילחם בבני עמם. אך להיטותם היתרה עוררה חשד: בני סקיתופוליס חששו שמא יתקפו הללו את העיר בלילה וימיטו עליהם אסון גדול כדי לכפר על בגידתם באחיהם. לכן הורו להם לצאת עם משפחותיהם אל החורש [הסמוך], אם ברצונם לחזק את האחווה שביניהם ולהוכיח את נאמנותם לבני עירם הלא־יהודים. היהודים מילאו אחר הצו בלא לחשוד במאומה, ויומיים ישבו בני סקיתופוליס בכוונה בחיבוק ידיים, על מנת להטעות את היהודים ו[כדי] לזכות באמונם. בלילה השלישי ארבו לשעת כושר, וכאשר הבחינו שהשומרים אינם עומדים על משמרתם ורבים נמים את שנתם, טבחו את כולם — מספרם היה יותר משלושה־עשר אלף ובזזו את רכושם.[17]


גרסה שונה לגבי השתתפותם של יהודי בית שאן בהגנה על שכניהם הנוכרים מצויה בספרו האחרון של יוספוס, 'חיי יוסף'. בעוד שבגרסת האירוע ב'מלחמות' סיפר יוספוס כי יהודי בית שאן נטלו חלק בהגנה על העיר מפני תוקפיהם היהודים לצד התושבים האחרים, גרסתו ב'חיי יוסף' היא שאנשי בית שאן אילצו את יהודי העיר להילחם באחיהם.[18] גדעון פוקס ואריה כשר הניחו כי הגרסה הנכונה היא זו שמופיעה במלחמות.[19] אין זאת מטרתנו כאן לדון בשאלה מי משתי הגרסאות עדיפה מבחינת שחזור המאורעות שהתרחשו בבית שאן,[20] אך ההבדלים בין הגרסאות משמעותיים לדיון בשאלת אופייה של הקהילה היהודית בבית שאן. ב'מלחמות היהודים' תיאר יוספוס קהילה קונפורמית, המנהלת את מערכת יחסיה עם תושבי העיר הנוכרים על בסיס של שיתוף פעולה ושיתוף אינטרסים. אם נקבל את הגרסה הזאת, מסתבר כי למרות פער זמנים של כמאה שנה, יש רצף ענייני בין המסופר בספר מקבים ב' על הימנעותו של יהודה המקבי מלתקוף את בית שאן לאחר שיהודי העיר היו למליצי יושר לשכניהם הנוכרים,[21] לבין תיאורו של יוספוס את המאורעות בבית שאן ערב המרד הגדול, כאשר יהודי העיר התייצבו שכם אחד לצד התושבים הנוכרים, נגד היהודים שפשטו על העיר:[22]


על מערכת יחסים נינוחה בין יהודי בית שאן לבין תושביה הנוכרים, כפי שניתן ללמוד מהתיאור הקצר בספר מקבים ב', האפילה בהמשך הזמן פרשת כיבושה של בית שאן על ידי יוחנן הורקנוס הראשון ובניו. על פי מסורת המצויה במגילת תענית לימים ט"ו וט"ז בסיוון נאלצו תושביה הנוכרים של בית שאן לגלות מן העיר: 'בחמשת עשר ביה ובשיתא עשר ביה גלו אנשי בית שאן ובקעתא...'[23] כיבושי החשמונאים ומדיניות הכפייה הדתית שהפעילו על התושבים הנוכרים טמנה את זרעי הפורענות שהתלקחה בדורות הבאים במרקם המורכב של האוכלוסייה בארץ והגיעה לשיאה באירועים שקדמו למרד הגדול.[24] יחסי החשדנות בין המגזרים הם שהניעו את הנוכרים לפגוע ביהודי העיר ערב המרד הגדול אף שאלו לחמו לצידם כנגד מורדים יהודים שתקפו את העיר. יוסף בן מתתיהו האריך בתיאור המאורעות בבית שאן וכדי לחדד את ממדי הטרגדיה של יהודי העיר האריך בסיפורו האישי של שמעון בן שאול יהודי מיהודי העיר:


מן הראוי לספר כאן גם על גורלו המר של שמעון, בנו של אחד שאול, אדם ידוע שם; הוא היה גבר רב אונים שהצטיין בעוז רוחו, אך השתמש בשתי סגולותיו אלה לרעת בני עמו. מדי יום יצא והרג מן היהודים שתקפו את סקיתופוליס ופעמים הרבה הניס את כל חילם והכריע את המערכה בגפו. אך העונש הראוי על הריגת בני עמו השיגו [לבסוף]: כאשר כיתרו בני סקיתופוליס את היהודים בחורש והשליכו עליהם את מטר חניתותיהם שלף שמעון את חרבו, אך בראותו כי האויב רב מספור לא הסתער [עליו] אלא, נסער כולו, קרא בקול גדול: "אכן בני סקיתופוליס, אני נענש כראוי על פשעי — אני ואחי אשר הוכחנו את נאמנותנו לכם ב[עת ה]הרג הנורא של בני עמנו! אנו, שחשנו מבשרנו, ובצדק, שאין לתת אמון בנוכרים, לאחר שחטאנו חטא כה חמור לאחינו — הבה נמות מות ארורים בידינו אנו, כי אין אנו ראויים למות ביד אויבינו. יהי מוות זה גם עונש הולם לתועבה שביצעתי, וגם יוסיף תהילה לאומץ ליבי — שהרי כך לא יוכל איש מאויבינו להתפאר שהרגני, או להתרברב אל מול גופתי המוטלת [על הארץ]". ככלותו לדבר הביט בבני משפחתו במבט רווי חמלה וזעם: היו לו אשה ובנים וגם הורים באים בימים. ראשית אחז בשער שיבתו של אביו ודקרו למוות בחרבו; אחריו דקר את אמו, שלא התנגדה, ואחר כך את אשתו ואת בניו, אשר כמעט נפלו מרצונם על החרב בלהיטותם להקדים את [חרב] האויבים. לאחר שהרג את כל משפחתו, עמד שמעון גלוי לעין כל על הגופות, הרים את יד ימינו באופן שהכול יוכלו לראותה, ושיקע את חרבו הגרונו עד הניצב. כך אבד צעיר אשר בזכות אונו ועוז רוחו ראוי [היה] לרחמים, אך האמון שנתן בנוכרים הביא למותו.[25]


יוספוס עשה שימוש ניכר בנאומים כאמצעי ספרותי בכתביו. זה היה אחד ממאפייני הכתיבה ההיסטורית בעת העתיקה. כך לדוגמה דבריו של תוקידידס ששילב נאומים רבים בכתביו: 'הנאומים שהושמעו [...] אך מן הנמנע היה גם לי וגם להם, לשומרם ולזוכרם על דיוקם. לפיכך שמתי בפי הנואמים דברים, שהיו צריכים, לפי דעתי, להיאמר על ידיהם לפי מצב העניינים, וקרובים ככל האפשר לכוונתם הכללית של הדברים שנאמרו באמת'.[26] ג'ון ת'קרי (Thackeray) חילק את הנאומים בכתבי יוספוס לשלוש קטגוריות: הקבוצה הראשונה היא קבוצה קטנה של נאומים הקרובים ביותר למילות הנאומים המקוריים. הקבוצה השנייה כוללת 'נאומי מפקדים/מנהיגים' לקראת אירוע מיוחד, לפני או אחרי קרב. הקבוצה השלישית, היא הנוגעת לענייננו. אלו הם נאומים שאותם שתל יוספוס בנקודות דרמטיות בסיפור. נאומים אלה הם פרי רוחו ויצירתו של המחבר, ותפקידם לשמש תעמולה או העצמה דרמטית של האירוע המתואר.[27] היטיב לנסח זאת מנחם שטרן, במאמרו על התאבדותם של אלעזר בן יאיר וחבריו במצדה: 'הנאומים' — כתב — 'נועדו להסבר משמעותם של המאורעות, המגמות שהשפיעו על הנפשות הפועלות והשתלבותם של המאורעות והמעמדים המיוחדים במערכת האירועים הכללית... ובאופן זה להעניק חשיבות היסטורית ולעיתים אף משמעות מטה־היסטורית למאורעות'.[28] כזה הוא גם נאומו הקצר של שמעון בן שאול שאותו שילב יוספוס כדי להעצים את הטרגדיה של יהודי העיר מחד גיסא ומאידך גיסא, גם כדי להעביר את המסר האידיאולוגי שלו עצמו: שמעון 'מודה' בחטאו ובוחר במוות לו ולבני משפחתו כדי שלא ליפול בחרב שונאיו.


מוטיב ספרותי נוסף ששילב יוספוס בסיפורו של שמעון בן שאול הוא מוטיב ההתאבדות כדי להימנע מנפילה בשבי כאשר אבדה כל תקווה.[29] מוטיב זה מגיע לשיאו, אצל יוספוס, בפרשת מצדה ובנאומו של אלעזר בן יאיר. עם זאת יוספוס הזכיר מקרים נוספים שביניהם ניתן למנות את פרשת ההתאבדות במערה ביודפת,[30] או מקרים שאירעו בגמלא.[31]


קרוב לוודאי כי סיפורו של שמעון בן שאול כפי שסיפר אותו יוספוס, כולל הנאום הקצר שנשא טרם התאבדותו, הוא יצירה ספרותית של המחבר המבוסס על קטעי אירועים אמיתיים. הסיפור מייצג את דימויו של אותו יהודי מבית שאן בעיניו של יוספוס, הדימוי של איש בית שאן שהוא מבקש להעביר לקוראיו — שמעון בן שאול היה אדם מכובד שהצטיין במידות גופו ובעוז רוחו, שלא נרתע מלצאת להילחם כנגד בני עמו. ובבוא שעתו בחר במוות שעתיד היה להקנות לו תהילה.[32] שמעון בן שאול היה לסמלה של הטרגדיה של יהודי העיר.


בית שאן, ניסה־סקיתופוליס, עיר נוכרית, בעלת תרבות הלניסטית־רומית, הציבה בפני תושביה היהודים אתגר. דומה כי יהודי העיר בחרו בגישה קונפורמית עם שכניהם הנוכרים. כך היה בימי יהודה המקבי כאשר היו למליצי יושר לשכניהם ומנעו פגיעה בעיר, וכך היה גם בראשית ימי המרד הגדול כאשר בחרו לעמוד לצד תושבי העיר הנוכרים. אלא שבין שתי התקופות, בימי החשמונאים, אירעו תהליכים שהובילו לעוינות וחשדנות, ואלו חרצו את גורלם של אותם יהודים שבחרו לשמור אמונים לשכניהם הנוכרים.


המקורות שמהם ניתן ללמוד על קהילת יהודי בית שאן בדורות הבאים הם מספרות חז"ל. עיקרם של מקורות אלו נסקרו על ידי גדעון פוקס ומהם ניתן ללמוד על התחדשות היישוב היהודי בעיר כבר במאה השנייה לספה"נ.[33] אין זו מטרתנו לחזור ולשחזר את ההיסטוריה של הקהילה היהודית בבית שאן בימי המשנה והתלמוד, אלא למקד את הדיון באותם המקורות העשויים לשפוך אור על אופייה של יהדות בית שאן.


המקורות התלמודיים מלמדים כי בימיו של רבי יהודה הנשיא הופקעה בית שאן מדינים הנוגעים לארץ ישראל:[34] הסוגיה במסכת דמאי בתלמוד הירושלמי נפתחת בדבריו של רבי זעירא המצטט את רבותיו, רבי חייא ורבי יוחנן, שהעידו כי ההיתר שנתן רבי לאכילת ירק בשביעית בית שאן התבסס על תקדים של רבי מאיר. בהמשך ביקר רבי זעירא את ההיתר וציין את ייחודה של אותה גינה שבגינה הותרה בית שאן כולה מדיני שביעית. מכאן המשיך בעל הסוגיה ומנה את ארבע הערים שהתיר רבי, והביא היתר נוסף של רבי 'ליקח ירק במוצאי שביעית'. היתר זה הוביל לביקורת שאותה דחה רבי בסמכותיות רבה 'ואנן העטרה הזאת הניח הקב"ה לנו להתעטר'.[35] פסיקתו של רבי הייתה בעלת משמעות רבה ליהודים שישבו באזורי הפריפריה של ארץ ישראל, אזורים שגבלו עם אוכלוסייה נוכרית חזקה,[36] ותרמה, כמובן, להתחזקותה של הקהילה היהודית בבית שאן.[37] לצד ההקלה הכלכלית, הפטור ממצוות התלויות בארץ גם הקל במידה רבה את המגע בין יהודי בית שאן לבין שכניהם הנוכרים. כעת יכלו לנהל את מגעיהם הכלכליים על בסיס שווה.


ניתן, אפוא, להניח כי בתקופה שלאחר המרידות, עידן של רגיעה ניכרת במתח שבין המגזרים השונים בארץ, ובחסות פעילותו של רבי יהודה הנשיא לקדם נורמליזציה במערכת היחסים שבין יהודי ארץ ישראל לבין השלטון הרומי, ובין היהודים לבין שכניהם הנוכרים, התבססה הקהילה היהודית בבית שאן. משהו מן האווירה הנינוחה משתקף באמירתו של רבי שמעון בן לקיש, האמורא החשוב, בן המאה השלישית לסה"נ, שגרס כי אם פתחו של גן העדן הוא בארץ ישראל — בית שאן היא פתחו.[38] חכם בן המאה השלישית לסה"נ עשוי היה כמובן להתרשם מיופייה של העיר וממבניה האדירים, כפי שניתן לראות משרידיה המפוארים שנחשפו במפעל החפירות החל מאמצע שנות השמונים של המאה העשרים, וכמובן מעושרה ופוריותה של בקעת בית שאן שעליה מעיד רבי מאיר.[39] אלא, שיש לשער, כי דימוי הקשור בגן העדן לא היה דבק בעיר אם הייתה בה מתיחות מתמשכת בין המגזרים השונים.


למרות חשיבותה של ניסה־סקיתופוליס מצויים רק מעט אזכורים של העיר בספרות חז"ל, ובהם היא נזכרת תדיר בשמה העברי 'בית שאן'.[40] אזכורים אלה עוסקים בעניינים אחדים, חלקם קשורים למעמדה של בית שאן כמובלעת ארץ הגויים בישראל,[41] ומתקשרים להפקעתה של בית שאן מדיני שביעית. טקסטים אחרים עוסקים בתעשיית בדי הפשתן של בית שאן.[42] מועטים עוד יותר הם טקסטים שמהם ניתן ללמוד משהו על צביונה של הקהילה היהודית בעיר.


בשני מקורות ממסכת מגילה בתלמוד הירושלמי, נזכר קיומו של בית כנסת בעיר.[43] שני הטקסטים כרוכים בסוגיית קדושת בית כנסת ונובעים ממשניות א־ג בפרק ג' במסכת מגילה במשנה. הסוגיה במסכת מגילה בתלמוד הירושלמי דנה בקדושת רחוב העיר הנגזרת מכך שנהגו להוציא את ספר התורה לרחוב כדי לקרוא בו ברבים.[44] הסוגיה ממשיכה ודנה בכללי התנהגות הנגזרים מכך ועיקרם שמירת הקדושה של המקום שבו התפללו. זוהי המסגרת לתוכה שילב עורך הסוגיה שתי שאלות שעניינן שימוש חוזר באבני בית כנסת הרוס כדי לבנות אחר:


ביישנאי שאלון לרבי אימי מהו ליקח אבנים מבית הכנסת זו ולבנות בבית הכנסת אחרת? אמר לון: אסור. א"ר חלבו: לא אסר ר' אימי אלא מפני עגמת נפש. רבי גוריון אמר: מוגדלאיי שאלון לרבי שמעון בן לקיש מהו ליקח אבנים מעיר זו ולבנות בעיר אחרת? אמר לון: אסיר. הורי ר' אימי אפילו ממזרחה למערבה אסור מפני חורבן אותו המקום.[45]


*המשך הפרק בספר המלא*