``רגע העונג היחיד שהיה לי בחופש ההוא, לפני כיתה ו`, היה כשפיצחתי באבן גדולה את ראשו של יואל שפירא ואמא שלו באה בצעקות שכל המדרגות מכוסות דם, חוץ מזה הייתי הילד הכי משועמם בשכונה...`` כך מתחיל סיפור זה, שכולו אמת ומקצתו שקר, המספר על התעוררות האהבה הגדולה לליאורה שניגנה תמיד בפסנתר, על אילי, השובב השקט, ש`פילח` משרוקיות ופנסים מתנות `אקמן` וארגן את כנופיית `הנשר הלבן` כדי להפריע לבנים ההולכים עם הבנות, על ההתקפה השפלה ליד הירקון, ועל ההחלטה הגורלית בפניה עמד גיבור הסיפור ואיך הלך לשאול בעצת הדודה טניה, רקדנית הקברט הידועה והאם זכה לבסוף לעזרת חבריה האקרובטים המופלאים... ועוד עלילות רבות בסיפור זה אודות אהבה שעוברת ובגרות שנותרת, הכל בתל-אביב שלפני קום המדינה, עיר של ים ובתי קפה ומקשאות אבטיחים ומגרשים רחבי ידים שבין בתים פזורים, עולם שקם לתחיה בסיפור זה המצחיק ועצוב גם יחד, שכתב אותו המשורר אורי ברנשטיין.