“הביאו את חיי אל סופם הצבעוני וקנו לי חוברת צביעה למבוגרים ליום ההולדת.
ישבתי וצבעתי כשאני שומעת את ספר השמע הזה ברקע, כשהופ - אני מגלה שחלפו שלוש שעות והבטן שלי מקרקרת. זו תרפיה אמיתית, אבל קשה לעצור. והסיפור לא בדיוק עזר לי לקום ולהמשיך בחיי. זה אמנם ספר ילדים, אבל הוא הצליח ללכוד אותי ממש בקלות ומההתחלה. הסיפור ברקע והצביעה הרפטיטיבית של ציורים פסיכדליים ומנדלות, הפנטו אותי.

אז מכשפות הן אמיתיות, כולנו יודעים את זה, והן המסוכנות ביותר מכל היצורים החיים על כדור הארץ. אין שום דבר בעולם שהן שונאות יותר מילדים. נשמע כמו כמה מבוגרים שאני מכירה, אבל להן יש סימני זיהוי מיוחדים וצריך לשים לב טוב טוב... הנראטור חסר-השם מקשיב כל הזמן לסיפוריה של סבתו על מכשפות - אבל שום דבר לא הספיק כדי להכין אותו ליום בו הוא פגש מכשפה אמיתית, וליום בו הוא נכלא בפגישתן השנתית של המכשפות. הוא שמע את תכניתן המרושעת להיפתר מכל הילדים בעודו מתחבא, והוא וסבתו המקסימה והקסומה-משהו בעצמה, מחליטים לעצור אותן.

אני אמנם כבר לא ילדה, ועדיין, מצאתי את הכתיבה מתוחכמת, וזה תפס אותי לגמרי כמו עכביש ברשת. אהבתי את העובדה שיש בו ציורים והגעתי למסקנה שלכל הספרים, גם לקלאסיקות הכי כבדות, צריכים להיות תמונות או ציורים פה ושם. זה מוסיף כל כך הרבה וזה נחמד, לא רק ילדים אוהבים קשקשת.

תמיד ידעתי שהספר הזה מוחרם בכמה ספריות באנגליה ואף פעם לא ידעתי למה. אחרי שקראתי אותו, התעוררה סקרנותי וגיגלתי את זה. גיליתי שהוא מוחרם בגלל הכפשת נשים.
הסיבה?
מסתבר שדאל כתב שמכשפות יכולות להיות רק נשים (סלחו לי, אין לי את הציטוט בעברית): "A witch is always a woman. I do not wish to speak badly about women. Most women are lovely. But the fact remains that all witches are women. There is no such thing as a male witch."
במקביל, הוא גם אמר: "On the other hand, a ghoul is always a male. So indeed is a barghest. Both are dangerous. But neither of them is half as dangerous as a REAL WITCH."
בתור אישה, אני לוקחת את זה כמחמאה.”