“"מעולם לא עשתה מדינה כלשהי מאמצים כה רבים להשיב הביתה חייל שבוי" (עמוד 9).

בספרם "רון ארד – התעלומה" (הוצאת ידיעות אחרונות, 2000) ביקשו העיתונאים והסופרים רן אדליסט ואילן כפיר לספר את סיפורו של נווט חיל האוויר רון ארד שנפל בשבי בלבנון ומאז נעלמו עקבותיו. ב־16 באוקטובר 1986 נפגע מטוס "פנטום" של חיל האוויר הישראלי, במהלך תקיפה בלבנון. נווט המטוס, רון ארד, צנח ונשבה על־ידי מיליציה לבנונית. היו מגעים לעסקה לשחרורו, ולרגע נראה היה כי שובו לחיק רעייתו תמי, בתו התינוקת יובל, לאמו ולאחיו, קרוב.

במאי 1988 יצא צה"ל למבצע "חוק וסדר" בדרום לבנון. עיקר המבצע היה פשיטה חטיבתית של הצנחנים, בפיקוד המח"ט אל"ם שאול מופז, על מיידון, שהיתה מעוז של חיזבאללה. "הצנחנים, שהגיעו למבואות הכפר לקראת חצות נקלו בכחמישים לוחמי חיזבאללה שהמתינו להם. מספר דומה של לוחמי חיזבאללה היו בכוננות ברכסים שבין ג'זין ומרג' עיון. לקראת בוקר התפתח במקום קרב קצר בין כוח החוד של הצנחנים בפיקוד סגן ציון מזרחי ובין המחבלים. מזרחי נהרג בדקות הראשונות של הקרב, ורק לאחר שמונה שעות לחימה קשה נכבש הכפר. לצה"ל היו שלושה הרוגים ו־17 פצועים. לחיזבאללה למעלה מארבעים הרוגים" (עמוד 92). לטענת ארגון החיזבאללה במהלך המבצע נהרג הנווט השבוי רון ארד שהוחזק בכפר הסמוך נבי שית. יש טענה ששוביו הרגו אותו אז כנקמה על המבצע וטענה נגדית שנטשו אותו כדי להצטרף ללחימה. כך או כך מאז נעלמו עקבותיו. הסברה הרווחת היא שהוא הועבר לידי כוחות איראנים. דומה כי האדמה פצתה פה ובלעה את רון ארד.

ישראל מצדה ביקשה להניח את ידה על קלפי מיקוח ולאסוף מודיעין בכדי לאתר את ארד ולנהל משא ומתן על שחרורו. מבצע "עלם חמודות" היה מהלך שכזה. "ביום שישי, ה־28 ביולי 89', לאחר כחודש של אימונים על מודל, בפיקוד רב־סרן עמוס בן־אברהם, נחת סמוך לשעה שתיים בלילה צוות ייעודי של סיירת מטכ"ל ליד כפר מגוריו של עובייד, ג'יבשית, שבעה ק"מ מגבול אזור הביטחון. הנחיתה השקטה התאפשרה בזכות מטוסי חיל האוויר, שפעלו באזור, וסייעו למסוקים לנחות מבלי שיבחינו בהם" (עמוד 117). המחברים כתבו כי "לוחמי הסיירת התגנבו אל ביתו של עובייד, בקצהו המזרחי של הכפר, והניחו מטען ליד דלת הברזל. בקומה הראשונה התעוררו ילדי השייח'. אחד מהלוחמים, שאל בערבית: "וונ אל אבויה?" ואחד הבנים הצביע על הקומה השנייה. והצוות הסתער במעלה המדרגות. אחד משכני השייח', שניגש לבדוק מה פשר הרעשים נורה מטווח קצר במשתיק קול ונהרג במקום. זו היתה הירייה היחידה שנורתה אותו לילה" (עמוד 117). הכוח חטף את עובייד וארבעה שיעים נוספים שהיו בבית, העלה אותם כפותים על אלונקות ונע "במסע מזורז אל המסוקים. למחרת הודתה מדנת ישראל באחריות לחטיפת השייח'. "הלכתי על קלף מיקוח," אמר רבין בישיבת הממשלה" (עמוד 117).

מהלך דומה היה מבצע "עוקץ ארסי" לחטיפת מוסטאפה דיראני, מביתו שבכפר קסר־נבא שבעומק לבנון, בשנת 1994. המשימה הוטלה על סיירת מטכ"ל, עליה פיקד סא"ל דורון אביטל, יוצא הצנחנים. מדובר במבצע חשוב, שהדגיש את מחויבות צה"ל וישראל כולה לנווט הנעדר רון ארד, שדיראני החזיק בו שנים קודם לכן. שעות ספורות לפני המועד המתוכנן התלבט ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין האם לאשר את הפשיטה ושקל לדחות אותה. הרמטכ"ל, אהוד ברק, והמזכיר הצבאי, אלוף דני יתום, הציעו לרבין לדחות ביום־יומיים. ראש אמ"ן דאז, אלוף אורי שגיא, "גדל בגולני. להבדיל מסיירת מטכ"ל" (עמוד 260), שבה עשה הרמטכ"ל ברק את עיקר שירותו מלוחם וכד למפקד היחידה. "בגולני לא לומדים אך לדבר עם ראשי ממשלה" (עמוד 261), והוא התעקש לבצע במועד שנקבע. התעקשות זו נשענה על הביטחון ששידר כלפי מעלה אביטל בדבר יכולתה של היחידה לבצע את המשימה, בעוד שבכירים אחרים שנכחו בישיבה, בוגרי היחידה בעצמם, הציעו לבטלה.

כל אחד מהגיבורים בשיחה, כתבו המחברים, התנהג בהתאם לתפקידו. רה"מ רבין "מודע להשלכות הסביבתיות של הסתבכות שעשויה להבעיר את האזור כולו, כולל קטיושות על הגליל. ברק, המודע גם הוא להסתבכות אפשרית, רוצה לצאת למבצע רק כאשר ראש הממשלה ושר הביטחון עומד מאחוריו. יתום מבין שרבין מבקש ביטחון מלא, וזו הדרך שבה הוא בוחן את מפקדיו, ורק אורי שגיא מודע לפרטי המאמץ שנעשה כדי לאתר את דיראני, ואת הביטחון הזה הוא משדר למעלה. לרמטכ"ל ולשר הביטחון" (עמוד 261). אז רבין לשגיא שתי מילים: "אתה אחראי" (עמוד 261), ואישר את המבצע. כוח הפשיטה, בפיקוד אביטל, על המסוקים והמריא. "כעבור חמש שעות נחתו שני מסוקי יסעור כחמישה קילומטר מקאסר נבע, כפרו של דיראני. שתי מכוניות מרצדס, כלי התחבורה העיקרי של לוחמי החיזבאללה, נעו לעבר ביתו של דיראני. מתודרכים היטב ידעו הלוחמים להגיע לכל גרם מדרגות ומגירת סתר. דיראני נחטף בלא לפגוע באיש ממשפחתו. יחד איתו הגיע לישראל תיק גדוש מסמכים" (עמוד 261). המבצע היה מוצלח, אך "דיראני הוא "אגוז קשה לפיצוח", כפי שהגדיר אותו רב אלוף אהוד ברק, שהיה הרמטכ"ל ופיקד על חטיפתו" (עמוד 94), ולכן, כתבו המחברים, סגירת הפערים המודיעיניים שהתאפשרה בזכות חטיפתו לא הביאה בסופו של יום לקצה חוט ממשי.

אדליסט, יוצא סיירת שקד שהיה בין היתר הכתב צבאי של הערוץ הראשון ועורך הירחון "מוניטין", ואילן כפיר, גם הוא כתב צבאי לשעבר שכצנחן במילואים היה בכוח הראשון שצלח את התעלה במלחמת יום הכיפורים, יודעים לספר סיפור מותח ומרתק לקריאה. בסופו של יום, קבע אדליסט בהקדמה, "זה זמן רב, שהגורמים המקצועיים המטפלים הנושא, הגיעו למסקנה ברורה לאחר בדיקת כל מרכיבי הפרשה, שארד איננו עוד בין החיים. מה שצריך, הם טוענים, זה אומץ־לב ציבורי לבוא ולומר את הדברים: ניסינו, אבל כשלנו. רצינו כל־כך אבל לא הצלחנו" (עמוד 11). סיפור עצוב.”