“משחקי בדידות / נורית זרחי

הוצאת ידיעות ספרים
שנת הוצאה 1999
116 עמודים

את ההתעניינות שלי בנורית זרחי התחלתי עם שני שירים שלה שקראתי במקרה, ואהבתי מאוד. לכן כשראיתי את הספר הזה בספרייה מיהרתי להשאילו. (כנראה שלא הייתי צריך למהר כל כך כי אף אחד לא השאיל אותו בעשר השנים הקודמות) התחלתי לקרוא עם ציפיות גדולות.

"בספר זה עוסקת נורית זרחי באותם הנושאים שעסקה בהם בספריה הקודמים, אלא שהפעם היא בודקת אותם דרך הסיפור האישי, שלה ושל הארץ הזאת, שבה גדלה - קיבוץ, עיר, מושבה. זהו סיפור על ילדות ישראלית ועל ילדות בכלל; על התבגרות, על מאבק של צמיחה בתוך התנאים הנוקשים ששררו אז; וגם על מה שנשאר אחרי שעברו השנים האלה - שנות החמישים, השישים, השבעים. זרחי מתארת את החברה הישראלית אז, במבט כפול - של הילדה שהיתה, המתבוננת באשה הבוגרת, ולהיפך. זהו סיפור על מושגים המפרפרים עדיין בזווית העין לפני שהם נעלמים - תקומה, ציונות, חלוציות-הארוגים לתוך חייהם הפרטיים של האנשים שגדלו פה."

היה לי קשה להתחבר לספרון הזה, שמורכב מכמה סיפורים קצרים שמספרים על ילדותה של זרחי. קשה מאוד למצוא קטעים עסיסיים בספר, ורובו די יבש. הפסיפס של זיכרונות ילדות שנוצר כאן אינו עונה להגדרה הממוצעת למילה מעניין.

ובכל זאת יש כמה שברי חיים שווים קריאה. הקריאה ספר הזה היא איטית, כמעט כמו שירה. הסיפורים לא עונים לתבנית סיפורית מקובלת של בעיה ופיתרון. יש כאן בעיקר זיכרונות מהילדות בקיבוץ, מה שהופך את הספר למיועד לקהל מבוגר יותר מאשר לצעירים. בין הקטעים אפשר גם לזהות כמה הרהורים בעלי ניחוח פילוסופי שהם השווים באמת.

לסיום : איטי. צריך לברור כדי להוציא את הקטעים הטובים באמת. לקרוא רק אם יש לכם סבלנות.

"בהר הצופים אני רואה גן חיות קטן, שנתפש על ידי כג'ונגל. בצד החיות האחרות מסתובבת שם איילה שרגלה חבושה בתחבושת. הצירוף הזה של טבע החבוש בידי אדם נראה לי כל כך מדהים עד שהוא נשאר חרות בזכרוני." (עמוד 20)

"'אני מתנצלת,' אומרת סבתי לאביה, 'הבית לא מאורגן, עוד לא הספקתי לפרק את המזוודות.'
'טוכטרל,' עונה לה אביה, 'בינינו, כבר שישים שנה אני בעולם הזה, ועדיין לא הספקתי להתארגן.'" (עמוד 40)
(מתוך הפרק "האנשים הנוראים" שהוא לדעתי הטוב ביותר בספר: ) "צריך שיהיה צדק בעולם, שהכול יקבלו לפי צורכיהם, אבל מהלעשות ויש כאלה שהם יותר גבוהים; כאלה שמתקשים לקום בבוקר; כאלה שתמיד רעבים, או שלא מסוגלים לאכול חצילים." (עמוד 61)

"מצוקתו של הילד הבלתי מקובל נראית לי המצוקה הקשה ביותר במעלה אחרי המוות." (עמוד 70)

"אמא שלי אומרת, כולנו מוזרים קצת, רק קצת, לא כאלה שאתה יכול להצביע עליהם ביד, אלא מאותם אנשים שאתה מרגיש לידם מוזר בעצמך." (עמוד 74)

דור
3.10”