“אני מודה, הקריאה בספר הייתה לי מעט משונה.
את חציו הראשון ביליתי בעניין מתון. הכתיבה טובה ומעניינת, אבל, מה, עוד בחורה בגיל 20 שיוצאת לגלות את עצמה בהודו? עוד ספר על העיסוק מול הדת ומול החילוניות? מה חדש?
סלחתי לספר, כי הרי אני קוראת אותו בעשרים שנה איחור. אז, הודו עדיין לא הייתה מוקד עלייה לרגל, כפי שהיא עכשיו. אז, נוף הלהט"ב בישראל היה אחר. לכן, עם סבלנות והבנה,המשכתי ונגשתי לחציו השני.

וזה מה שיש לי לומר לכל מי ששוקלת לקרוא את הספר: לכי עם העניין שדבק בך בהתחלה, תצמדי אליו, ותמשיכי לקרוא. חציו השני של הספר קולח, שואב ומרתק. בחציו השני את כבר מכירה את הנפשות הפועלות, מרגישה שותפה מלאה במסעה של הגיבורה הראשית, ורק מחכה לראות לאן מובילים חייה. את החצי השני של הספר קראתי בישיבה אחת, נשימה אחת, ולא הורדתי מהיד עד שסיימתי לקרוא.

ברור, יש בי גם ביקורת כלפי הספר – שום דבר לא מושלם. הכתיבה בתחילת הספר לעיתים מרגישה כבדה, ולעיתים ילדותית, אך הלך זה גם תואם לחלוטין את ליבה של הגיבורה בשלב הזה. העיסוק בדת אישית מאד זר ורחוק לי, ואני בסדר לחלוטין שכך יישאר, המרחק, בין הדת וביני. אך למרות שמדובר באלמנט מרכזי בספר, הדבר לא הפריע לי לקרוא רוב הזמן, לפחות לא בחציו השני, וכן איפשר לי להיכנס לראש, לחשיבה כל כך אחרת משלי. הלא זו גדולתם של ספרים?

(סוף הביקורת מכילה ספוילר לספר, בנושא יחסי הגיבורה עם המיניות שלה. שימו לב.)
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
בשורה התחתונה, גדולתו של הספר בעיניי היא עצובה מעט: למרות שהספר נכתב לפני כעשרים שנה, מאז ועד היום חסר בז'אנר אהבת הנשים סיפורים עם סוף טוב. הספר הזה מביא סוף – שהוא כמעט סיפור אגדה, ומתוק ונעים כמו אחת. כמו אגדה, הסוף הטוב בא כתמורה למאמץ, לקושי, לגילוי ולאומץ. האם יש שיגידו שהוא מושלם מדי? מתוק מדי? אולי, אך בעולם בו הסוף שלנו, של הנשים האוהבות, כמעט אף פעם לא כל כך נעים ושלם, הסוף הזה מתקבל בברכה והתרגשות.”