“כחלק מהעבודה שלי, נתקלים הרבה באנשים. מכל הסוגים. חילונים, דתיים, ערבים, ישראלים, רוסים, סינים, אמריקאים, לקוחות נחמדים, לקוחות מעצבנים, לקוחות לחוצים וכו'. בגלל שכל משמרת היא ארוכה כמו הגיהנום עצמו (הכי קצרה היא 7 שעות), ובגלל שעבדכם הנאמן סובל מחוסר שקט תמידי וצריך תעסוקות, יוצא לי הרבה לדבר עם הקופאים שבקופות לידי. בדרך כלל אני לוקח קופות ליד חברים, ככה שיהיה לי עם מי לדבר. אבל אתמול לא היו קופות פנויות, ושמו אותי בקופה ליד אנשים שאני לא מכיר. מרגע שהתיישבתי בכיסא, הקופאית שלימיני שאלה אותי "אתה אוהב לדבר?". שאלה תמוהה, איזו מין שאלה. דיבור הוא לא אהבה או רצון, זה כורח המציאות. רק ככה אפשר לתקשר (יוצאת מן הכלל שפת הסימנים שאני לא בקיא בה). אז עניתי "כן". היא ישר השיבה "יופי, כי משעמם לי ואני צריכה מישהו לדבר איתו". ובמהלך משמרת של 8 שעות הקופאית גוללה לי את כל סיפור חייה-בת 20,חצי ג'מייקנית וחצי מרוקאית, אבא שלה גר בפלורידה,יש לה אזרחות אמריקאית,כרגע לומדת הוראה בצרפתית,חבר שלה כדורסלן,יש לה ילד בן 3 ועכשיו עוד אחד בדרך, והיא לא יודעת אם לשמור אותו או לא.
וכן, הכול סופר לי, שעד אז לא הכרתי אותה בכלל.
אולי זה היה בהשפעה של ספרה של מיה אנג'לו, אבל פתאום שמתי לב להקבלה בין השתיים.

מיה אנג'לו היא לא פחות מכותבת מדהימה.את הספר קניתי כשהייתי בלונדון ב9 פאונד, ולחלוטין מוכרז כאחת ההחלטות הטובות שעשיתי. "אני יודעת למה הציפור הכלואה שרה" (בתרגום בעברית) הוא הכרך הראשון בסדרה של שבעה כרכים המגוללים את סיפור חייה של אנג'לו. הספר הראשון מתחיל באנג'לו כשהיא בת 3, יחד עם אחיה ביילי שגדול ממנה בשנה. יחדיו הם נשלחים, כמו הרבה ילדים באותה תקופה, לגור עם הסבתא בדרום (במקרה הזה בארקנסו). אצל הסבתא הם לומדים את חשיבותה של ניקיון ונצרות, ומתפתחת בין השניים אהבת אחים, או כמו שאנג'לו אמרה-"ביילי היה כל עולמי" (בתרגום חופשי). בשלב מסוים אמא שלהם קוראת להם לבוא לסנט לואיס, שם היא הכינה להם בית. כשהילדים מגיעים, הם מופתעים למצוא שמה את מר פרימן, שמתברר כחבר של האמא וכמי שמממן את הדירה. מר פרימן, ביום בהיר אחד, אונס את מיה ומשביע אותה לא לספר, אבל אחרי האקט היא מדממת בצורה קשה, אמא שלה מגלה ומר פרימן נלקח למשפט.
לאחר מכן הם נשלחים שוב פעם לסבתא בדרום, למה שהם מגדירים כבית שלהם. אבל גם כן השקט לא אורך הרבה, ובשלב מסוים הסבתא מחליטה שהגיע הזמן שהילדים יחיו עם ההורים שלהם, ונוסעת איתם ברכבת ללוס אנג'לס, אל מקום משכנה של האמא. מלוס אנג'לס, אנג'לו נוסעת לבדה לאבא שלהם בדרום קליפורניה ונקלעת להרפתקאות במקסיקו. היא לאחר מכן חוזרת לאמה בלוס אנג'לס, וכל השלושה עוברים לגור בסן פרנסיסקו, שמה הם משתקעים (בערך). הילדות המטולטלת הזאתי השפיעה הרבה על אנג'לו, ובעיקר הפריעה לה לקשור קשרים חברתיים (בעיקר עקב העובדה שהם לא נשארו באותו מקום יותר משנה).

לספרה של אנג'לו יש הרבה היבטים. למרות שנראה שרוב הספר עוסק בטלטלה הנפשית של אנג'לו במעבר ממקום למקום ובאונס שחוותה, הספר רצוף בחוויות אישיות משעשעות, ובעיקר זכורים לי רשמיה של אנג'לו בהיותה בת שש, הולכת לכנסייה ביום ראשון יחד עם סבתה ואחיה. ומתברר שבכנסייה שלה יש אישה אחת חביבה, שבזמן הדרשות חווה התעלות נפשית וחייבת לספר לכל הכנסייה. הכומר מתחיל להטיף, וכבר היא קמה וצועקת-"preach it,I say preach it!" . רק זה משלח צחוק מתגלגל לאנג'לו ואחיה, שמנסים בכוח להתאפק ולא לצחוק, ולא סבתם תצליף בהם לאחר מכן על חוסר הנימוס. ובקיצור, הגברת החביבה עם האנרגיות קמה לאט לאט ומתקרבת למזבח ולעבר הכומר, תוך כדי שהיא ממשיכה לצעוק "preach it!". וכשהיא מגיעה לכומר, היא מטלטלת אותו באנרגיות ובחוזק, עד שהוא נופל ושובר שתי שיניים. מי לא היה צוחק מדבר כזה?

ואולי היופי הגדול בספרה של אנג'לו הוא האמת. היא לא מנסה להסתיר, לא לטייח, היא כותבת על החיים שלה כמו שהם. היא לא משנה דברים כדי לא לפגוע ברגשות של אחרים, ולא כדי שתצטייר יותר טוב. ובתור ילדה שחורה במדינות הדרום, בתקופה בה מתייחסים לשחורים כביכול כאל שווים, אך בפועל עדיין קיים יחס מפלה, אנג'לו מציירת את התמונה המלאה. כבר אז, אפשר לראות את ניצני לוחמת לזכויות האזרח שהיא הפכה להיות בבגרותה (פעלה יחס עם מרטין לותר קינג). במסיבת הסיום שלה בבית הספר, בסוף כיתה ו' או ז', באה מועמד לבחירות לראשות העיר, לבן כמובן, שאמר, בצורה מקוממת-אני אפעל לשפר לכם את סדנאות העבודה בעץ ואת חדרי כלכלת הבית. ואילו לבתי הספר הלבנים הוא אמר שנרכשו טלסקופים ומעבדות כימיה וביולוגיה. אנג'לו קראה את הטקסט הסמוי והתקוממה שהלבן הזה חושב שמקומם של השחורים הוא כנגרים או כטבחיות, ואילו הלבנים מקומם במדע ומקצועות הנעלים. ולמה זה ככה, שואלת אנג'לו.

לספר יש איכויות של שיר במקומות מסוימים, בעיקר בתיאורים-"החזקתי את ההרגשה הזאתי כמו ביצה רוטטת". אני חושב שקיים תרגום בעברית לספר, אבל לא נתקלתי בו.”