“הי-הוו! ביקורת ראשונה באתר לספר הזה!!
אני לא יודעת אם זו גאווה גדולה, למעשה, אבל זה מה שיצא וזו תחושה מעניינת לכתוב ביקורת על ריק, בלי לקרוא קודם 12 או 40 או 157 סקירות קודמות.

אז הנה, נתחיל.
ובמה נתחיל אם לא בציטוט מתוך סקירה קודמת שלי?
כן, בדיוק בציטוט מתוך סקירה קודמת שלי.
אז ככה התחלתי את הסקירה של הספר "סליל של חוט כחול":
"כמה מורכב להתבגר? אני לא מדברת על הגעה לגיל ההתבגרות, זה שהיום מסתיים בגיל שלושים. אני מדברת על להתבגר ברמה שהילדים שלך כבר בוגרים, עוזבים את הבית או שלא, מביאים בני זוג וילדים או שלא, אמורים להסתדר בחיים, למצוא עבודה, וכמובן להסתדר אחד עם השני, כי למה הבאנו אותם לעולם אם לא כדי שיהיו משפחה אחת גדולה ושמחה, יתנו לנו לרוות נחת סוף סוף ועל הדרך יראו לעולם כמה היינו הורים מוצלחים שייצרנו כזאת משפחה מיוחדת וטובה."

וזה המצב של לאנור פלץ. היא בת 75, מבוגרת לכל הדעות. ויש לה שתי בנות, שרון בת 45 ודברה בת 43 (בספר קוראים לה דבורה, אבל אני אתעלם מזה. לאמריקאיות, גם אם הן ממוצא יהודי, קוראים דברה. או דבי). ואין ללאנור שום נחת. שרון הוכיחה טעם רע בבחירת בעלים, והיא גרושה שלוש פעמים, מה שלא מפריע לה לעסוק לפרנסתה בארגון חתונות של אנשים אחרים בבוקה, שם היא מתגוררת. דברה לא הוכיחה כלום, היא פשוט רווקה, שנמצאת בניו-יורק וכותבת עבור אופרות סבון. בנוסף, להגיד שדברה ושרון לא מסתדרות זו עם זו, זו קצת לשון המעטה. הן לא יכולות לנשום אוויר משותף בלי לריב. פלא שלאנור חטפה התקף לב?

אבל הספר הזה הוא לא על לאנור, אלא בעיקר על דברה. דברה מגיעה לפלורידה כדי לעזור לאמא שלה, מבטיחה לה לא לריב עם שרון, ואז מתאהבת בדיוק באותו אדם שבו שרון מתאהבת. אם זה לא מספיק, הן שתיהן עדות לפרשת רצח, וכמובן שנוקטות בגישה שונה לחלוטין. בעוד שרון פונה לעורך הדין הכי טוב בעיר, הרי שדברה נהנית לשחק אותה בלש פרטי ולנסות למצוא מי הרוצח. בסוף היא מוצאת, ומה שעוזר לה זה, לא תאמינו, ניסיונה בכתיבת טלנובלות עתירות תככים ודמעות.

אני צינית, ולא בכדי. זה ספר שבחר את הנושא החשוב של יחסים במשפחה הבוגרת בין אחיות לבין עצמן ובין נשים בוגרות לאמא שלהן, ואז רידד את העלילה והפך אותה לבלתי אמינה לחלוטין. ממש ספר של סתם ואפשר לוותר ולדלג לספר הבא.”