הספר מבקש להוכיח כי ניתן להגדיר את האמת האחת וההכרחית בפילוסופיה. הספר נוגד בכך את העמדה הרווחת במחשבת זמננו המבוססת על ספקנות ויחסיות. הספר נוקט עמדה שונה גם מן המסורת הפילוסופית ומבקש להראות שהאמת האחת וההכרחית ניתנת לאיתור רק בתנאי שהיא מבוססת על אי-ידיעה. ההוכחה לכך ניתנת באמצעות ניתוח הכתבים המוקדמים של אפלטון, תורת-המידות של שפינוזה, תעודת-האדם של פיכטה וכן כתבי ניטשה.
מתוך הדיון עולה בעיית היחס שבין הפילוסופיה לבין הדת ובהקשר זה נדון פירושו של קירקגור לעקדת יצחק ולדמותו של אברהם אבינו. הדיון בספר מעלה מסקנות בלתי צפויות לגבי הלוגיקה של הפילוסופיה.