“טוב זלמן שניאור בכל זאת כן קצת מוכר, אולי דווקא מהצד של השירה שלו, אבל לא נתקלתי בהרבה תוכן מתורגם שלו או אפילו בעברית, שהרי הוא תירגם וכתב בעצמו בשתי השפות. יש את "המשומדת" שבלהה רובינשטיין כביכול הצילה (אולי בין היחידים שלה שלא הייתי מרגיש שהיא זאת שתירגמה) ויש עוד כמה שלקח לי הרבה זמן למצוא, ואף כאלה שאני מניח שלעולם לא אמצא.
בכל אופן את הספר הזה הצלחתי להציל לעצמי מהספריה (גם זה אחרי שאמרו לי שאין ורק אחרי תקופה כשקירצצתי שוב, מצאו לי אותו) ואני מאוד שמח על כך.

אנשי שקלוב זה ספר שמאגד כמה סיפורים שעבד עליהם שניאור. כלומר בגרסה הספציפית הזאת יש אפשר לומר שני חלקים, אבל זה רק האיגוד של אחרי מה ששניאור עיברת, בצורה המקורית יש כמה גרסאות, והן כוללות כל מיני קטעונים שלא מופיעים פה.
בצורה היבשה, שני החלקים של הספר שונים אחד מהשני. הראשון כתוב בסגנון מאוד רגוע חביבי וסיפורי, אך השני כבר מההתחלה נכנס לאיזה קו מהיר של סיפור טוב בדיוק כמו שאני אוהב.

ובכן החלק הראשון מתעסק בהצגת ההווי היהודי בעיירה שקלוב, מעיניים של משפחה יהודית, לא בא לחדש משהו או להפתיע עם איזה סגנון מפולפל, לכן זה חלק שנקרא אצלי בצורה מאוד איטית ומתונה. מה שאין כן החלק השני, שמבחינתי היהלום שבספר. אין בו משהו מיוחד מאוד, אבל צורת הכתיבה, שמזניחה קצת את הצורך לתאר כל דבר בעיירה ומתעסקת באמת בחיים הפרטיים של ילד קטן, עם עלילה סוערת וסוף טוב, עשו את הספר הזה לסגנון המוצלח של שניאור מ"המשומדת" מה שיכול להצדיק את התואר הויקיפדי של "יצירתו נחשבת לציון דרך בספרות העברית החדשה ובתרבות היהודית החילונית" כי באמת מרגיש ששניאור מגיש אמת בסיפור שאולי איזה חיים גראדה היה מתנגד לו כדי להוציא את יהודי הסביבה באור טוב.

בסוף הספר יש אחרית דבר של דן מירון באורך מכובד של כמעט 100 עמודים מה שהתחלתי לקרוא, מצאתי את עצמי מעלעל במהירות, וסיימתי בתזכורת למה אני עדיין לא מתחיל את התואר בספרות שחשבתי עליו.

אז בכללו של דבר ספר מצוין ביותר, אבל מומלץ בכל זאת למי שזה מעניין אותו כבר מראש.”