מדוע התעלמו הספרות והעיתונות העברית, עד שנות השמונים של המאה הי``ט, מפריצתם המרשימה של ציירים ופסלים יהודים אל מרכז הזירה של האמנות האירופית? וכיצד קרה, שבתוך שנים ספורות התהפכה התמונה, ודיונים נרחבים בנושא זה גדשו את הבמות הספרותיות? מה היה מקומה של האמנות הפלסטית בחזון התרבות העברית של הוגי הציונות? באיזה אופן ניסה מרטין בובר לזהות ``סגנון יהודי`` ייחודי בציור? ולמה באמת התכוון שאול טשרניחובסקי בשירו ``לנוכח פסל אפולו``? מדוע גילתה הספרות העברית חיבה מיוחדת ליצירותיהם של מיכאלאנג`לו ורמברנדט? ומה גרם לכך שדווקא ציור החמניות של ואן גוך נתלה על קירותיהם של אלפי בתים ב``ארץ ישראל העובדת``? מהו סוד קסמו של ``הצעקה``, ציורו של אדוארד מונק, בעיניהם של סופרי ישראל כבר מאה שנה ויותר? ומדוע כה התקשתה הביקורת בכלל, והביקורת העברית בפרט, להסביר מהו אימפרסיוניזם בספרות? אלה אחדות מהשאלות שספר חדשני זה מנסה להשיב עליהן, כחלק מדיון מקיף בפרשת עמידתה של הספרות העברית לנוכח האמנות הפלסטית בדורות האחרונים. הספר מוקדש לתיאורם של שני תהליכים עוקבים. הראשון הוא תהליך הכשרת הלבבות לאמץ את האמנות הפלסטית אל התרבות העברית החדשה, ולהפוך אותה מ``אחר`` חשוד וזר לחלק טבעי מתמונת העולם העברית והישראלית, תוך התגברות על העכבות היהודיות המסתוריות הכרוכות במגע עם אובייקטים אמנותיים חזותיים. התהליך השני מתרחש כיום ביצירת שירה וסיפורת רבות, המתבוננות באמנות החזותית ומייצגות אותה במגוון של דרכים, רמות והיבטים. נוכחות מאסיוויות זו של ציורים ופסלים ויוצריהם על דפי הספרות מסמנת את השלמתו של מהלך שבתוכו שימשה הספרות העברית ציר מרכזי בגיבושה של זהות יהודית חילונית, ונעשתה מוקד של תרבות עשירה וחיונית. פרופ` אבנר הולצמן מלמד בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, ומופקד על ``גנזי מיכה יוסף``, ארכיון ברדיצ`בסקי בחולון. מספריו: אביגדור המאירי וספרות המלחמה (1986); הסיפור העברי בראשית המאה העשרים (1993); אל הקרע שבלב - מיכה יוסף ברדיצ`בסקי: שנות הצמיחה (1995); ספרות ואמנות פלסטית (1997).