בפקודת כרמיה מה־24 באוקטובר 1870 הוגדרו יהודי אלג׳יריה כאזרחים צרפתיים. ממעמד נחות של נתינים ״נסבלים״(ד׳מים) הפכו היהודים בין לילה אזרחים השווים בזכויותיהם למתיישבים הצרפתיים השליטים, אשר ריכזו בידיהם את מיטב המשאבים הפוליטיים, הכלכליים, החברתיים והתרבותיים של המושבה, והותירו מאחור את הילידים המוסלמים הנשלטים. קידומם זה של היהודים לא שימח את כל הצרפתים שישבו באלג׳יריה בסוף המאה התשע־עשרה; ואכן, שבועות ספורים בלבד לאחר שהתקבל הצו, החלו להישמע בכל רחבי אלג׳יריה קולות מחאה אשר ביקשו להקפיא את איזרוחם ה״פזיז״ של היהודים או אף לבטלו.
זה היה הרקע לצמיחתה של האנטישמיות האלג׳ירית, שלה מוקדש ספר זה.
לכאורה מדובר בתופעה חיצונית שחדרה לאזור כחלק מהמטען הרוחני והתרבותי שהביאו עימם המתיישבים מאירופה, יחד עם זאת, אין האנטישמיות האלג׳ירית גירסת חיקוי גרידא של זרמים דומים, שפרחו באותן שנים באירופה. אף כי ניתן להצביע ע ל קווי אופי משותפים לה ולאנטישמיות הצרפתית, הרי שהיא הושפעה מהמציאות ההיסטורית המיוחדת של אלג׳יריה: ובכלל זה מהמצב הקולוניאלי והעימות הבין־אתני שהתנהל במושבה בין אירופים, מוסלמים ויהודים. מבחינת היהודים שיאו של העימות התרחש במלחמת העולם השנייה, כאשר בעקבות כינונו של משטר וישי בראשותו של המרשל פטן בוטלה פקודת כרמיה והוגשמו כל מאווייה של התנועה האנטישמית באלג׳יריה.