ז'ן פיאז'ה (1980 - 1896) רכש לו שם עולמי בזכות עבודתו בתחום הפסיכולוגיה של הילד. מחקריו המפורטים על התפתחות החשיבה, מינקות עד גיל ההתבגרות, שעליהם ביסס את התיאוריה שלו על פעולה מופנמת ואת חזונו על השכל כמערכת של מבנים המווסתים את עצמם והמגיבים על פעולת הגומלין של הסובייקט עם סביבתו, השפיעו לא רק על הפסיכולוגים האקדמיים, אלא גם הביאו להנהגת שינויים משמעותיים בתוכנית הלימודים בבתי הספר ובארגון הכיתות בהם. עם זאת ראה פיאז'ה את עצמו בראש ובראשונה כביולוג וכפילוסוף של תורת ההכרה הגנטית, ורק לאחר מכן כפסיכולוג התפתחותי. מרגרט בודן, פרופסור לפילוסופיה ולפסיכולוגיה באוניברסיטה של ססקס, מתארת בבהירות, ועם זאת בביקורתיות, את עבודתו של פיאז'ה, ודנה בסוגיות הביולוגיות והפילוסופיות שהשפיעו על הפסיכולוגיה שלו. היא קושרת את הזיהוי התיאורטי שעשה בין תהליכים מאזנים לבין השליטה הקיברנטית לעבודה הנעשית כיום בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיווית, המבוססת על התיאוריה של המחשבים והבינה המלאכותית, ומסיימת בהערכת מעמדו כגורם אינטלקטואלי בפסיכולוגיה, שנותר רב - עוצמה על אף הביקורת שנמתחה עליו.