איך הסיפור הזה נכתב


סוג מסוים של יתמות הוא סיפור של שיבה מאוחרת לעניינים לא גמורים, של נוסטלגיה לזכרונות, חלומות ופחדים שנדמה שהלכו לאיבוד ואז נמצאו מחדש, שהתחיל בסדרת כתבות מסע שפירסמתי במוסף סופשבוע בעיתון מעריב. היום, כשאלפי ישראלים מבקרים בפולין מדי שנה והטיול המאורגן לאושוויץ נעשה לחווייה נפוצה וכמעט בנלית, כבר קשה להבין את האווירה החלוצית, הבהולה, ההרפתקנית, שחשנו כחברים במשלחת הישראלית הראשונה לפולין הקומוניסטית, לאחר נתק דיפלומטי, מסחרי ותרבותי מוחלט שנמשך שנים רבות. לנו – כ־400 העסקנים, העיתונאים, הסקרנים והפולנים למיניהם, שנדחקו, התנדבו והפעילו פרוטקציות כדי להצטרף – זה היה זינוק מרעיש לתוך חור שחור.


ההזמנה ההמונית מטעם ממשלת פולין הקומוניסטית הגיעה פתאום וכמעט ברגע האחרון, בתירוץ של מלאת 40 שנה למרד גטו וארשה. עד אז לא טרחו שם לציין את יום השנה בטקסים חגיגיים כאלה, בוודאי לא בהשתתפות ישראלית בפרופיל כה גבוה. ראשי אירגונים יהודיים בארה"ב ובארצות אחרות הוזמנו גם הם, אך סירבו לבוא בטענה שלא מדובר במתן כבוד לנספים אלא במבצע ערמומי של יחסי ציבור.


קצת יותר משנה קודם לכן, בתגובה להכרזה על משטר צבאי בלחץ מוסקווה ודיכוי פעילותו של אירגון ההתנגדות האנטי־קומוניסטי "סולידריות", הטיל המערב אמברגו סחר על פולין וניתק לה את האשראי. אחרי כמעט ארבעים שנות דיקטטורה כושלת, עמד המשטר על סף פשיטת רגל, והיו בווארשה מי שקיוו לרכך את הלבבות בוושינגטון בעניין הפיננסי המטריד הזה על ידי התחנפות ליהודים (ששולטים, כידוע לכל אנטישמי מתחיל, בברזי הכסף באמריקה ובעולם כולו). לא ידענו את כל הרקע הזה כשנסענו, אבל השמועות הצטרפו לחשש מהלא נודע ותרמו להתרגשות שבה המראנו מלוד: כמעט בתחושה שאי־שם באוויר אנחנו עתידים לנגוח במסך הברזל, להבקיע אותו ממש בראשינו.


כעיתונאית צעירה, השתחלתי למשלחת ביוזמתי. שמעתי בעבודה שמתארגנת נסיעה כזאת, ביקשתי והתאפשר לי להצטרף, בתנאי שאסע באופן פרטי, בנוסף לנציגים הרשמיים של העיתון. כך נחסך ממני הצורך להשתתף בטקסים ובפגישות עם מארחים מטעם השלטונות. היינו קבוצת־משנה קטנה בתוך הקבוצה הגדולה, נכללנו ברשימת חברי המשלחת, ובחלק מהזמן התגוררנו באותם בתי מלון, אך מעבר לכך ניהלנו ביקור פרטי. נסענו לבדנו, בלי קשר לתוכנית המאורגנת, על פי לוח הזמנים והמקומות שבחרנו לעצמנו.


חמש הרשימות שכתבתי בשובנו, שהותאמו למגבלות המוסף השבועי, הן חלק א' בכל פרק בספר, ניסיון לדווח על החווייה בעודה חמה – את ההלם, החידוש. אלא שבחיים כמו בחיים, וכמו שקורה לסיפורים תמיד, הכתיבה על המסע הפכה למשהו דומה למסע עצמו, הרפתקה מתמשכת בזמן ובתודעה, וגרעין החווייה הראשוני צמח והסתעף, בהשתנוּת מתמדת, בדילוגים אחורה וקדימה.


חלק ב' בכל פרק מתאר אם כן את ההמשך שבעקבות המסע החיצוני: את הדי הנסיעה ובבואותיה, שהוסיפו להשתקף אל תוך ההווה הישראלי ולהתערבב בו, בנו, תוך כדי כתיבה. ההבנות החדשות, ההיזכרויות הלא צפויות, שרשרת רעידות האדמה המאוחרות ששינו לבלי הכר את פני הנוף הפנימי.


יש שני שמות, בשפה המדוברת, לארץ ההיא. בהתחלה השתמשתי לסירוגין, בלי הבחנה מודעת, בשמות "פולין" ופולניה", ורק אחרי זמן תפסתי שאולי יש הבדל ביניהן: הראשונה רשמית יותר, מילרעית, קרה; השניה רכה, פרטית, קרטושקה כזאת, מילעילית כמו שהמילים בשפה העברית אוהבות להיות, כשהן בנעלי בית. וכך הן מופיעות בדפים אלה, פולין ופולניה, מתבלבלות זו בזו, שתיים שהן אחת. בשתיהן נסענו לבקר.


וכמה שמות פרטיים: "יסמין" (הנזכרת במרומז, בתור "הקול הדובר בשעת היפנוזה", בפרק 2, ושוב בשמה בפרק 7) היא ד"ר יסמין שפיגל, הפסיכולוגית המחוננת שאיפשרה דברים רבים, מבחינה מסוימת את עצם הכתיבה; ”יצחק" (המופיע בצילום ליד חנות הכובעים לשעבר של אביו, ונזכר גם בתיאור המריבה שלנו בלוֹדְז' בפרק 5) הוא יצחק לבני, תינוק לוֹדְז'אי, מומחה לזכירת מקומות שלא היה בהם; ”אפי" ו"נתן" הם חברַי לנסיעה, אפרת לב (היום אמיתַי) ונתן בירק. נתן גם היה שותף נאמן ואינטליגנטי בכל הזיגזגים ותרם תרומה ללא תחליף, ברגישות, בסבלנות, בהקשבה צלולה, בעצות מדויקות ורבות השראה, שניתנו ברגע ובמקום המדויקים.


סוג מסוים של יתמות נולד אם כן מחווייה פרטית, אך לא נועד להיות סיפור "לפולנים בלבד". כותרת המשנה "עדות על מסע", מכוונת הן למסע הממשי שערכתי בארץ הולדתי, לראשונה מאז עזבתי בגיל שש וחצי בדרכי ארצה, והן לזה הכללי, או המטאפורי – כל אלה עדות למסעה של תודעה אנושית, פרק אחרי פרק, מן התמימות הראשונה אל הסוף והחידלון.


כלומר אפשר לקרוא אותו כרומן: סיפור כמו כל הסיפורים, שתחילתו בילדות וסופו במוות. חשיפת התפרים של מעשה הכתיבה, השימוש באטוביוגרפיה, באירועים שקרו, בשמות אנשים אמיתיים ובצילומים, האמורים לכאורה למסור מציאות "אובייקטיווית" –הם גם אמירה על טיבם של מציאות והמצאה, וידוי ובידוי, זיכרון חלקי ומיתוס עצמי.


וכך אם יש נושא לסיפור הזה, הרי שזה הנושא, אותו בלגן אנושי המשותף לכולנו, אותו בלגן מקרי של טלאים וקרעים, שמהם אנחנו חוזרים וטווים את האריג הפרום של חיינו. ואין לסופרת תחושה עמוקה יותר של סיפוק והכרת תודה מאשר כשהמילים שלה אכן מצליחות לגעת בחווייה הפרטית של מי שקורא/ת ומוצא/ת בהן את עצמו, את עצמה.


אלאונורה לב


פרק 1: קמאיות החפצים


הזדמנות לשוב אל מרירות ישנה, כך זה הצטייר, בהתחלה, אל זיכרון דהה של עקירה מוחלטת, לכאורה ללא דרך חזרה, שאחריה היתה רק שיכחה גוברת. ההתחמשות במצלמה היתה איפוא, בנסיעה הזאת עוד יותר מתמיד, ניסיון לתקן את עלבון הפסיביות ההיא; הכרזת המלחמה הצנועה, הקבועה, על תהליכי ההתפוררות והאנטרופיה. חלק גדול יותר מן הרצף היה אמור, הפעם, להישאר בהישג הזיכרון, מסודר, נגיש, מואר, מרחיב את הגבולות.


מצד שני היתה כמובן, עוד לפני היציאה לדרך ובמשך כל הנסיעה, ההשלמה עם המגבלות, הצער המוכר: איך שהשטח המואר גונב תמיד את ההצגה. כיוון שצילמת, במידה רבה במקרה, דווקא מקום, רגע, זווית, אירוע זה ולא אחר – הרי שמיקדת, לתמיד, את התודעה דווקא עליו, וכל השאר, כל העושר האחר, נדון להצטמק, ללכת־ולדהות מחוץ לפוקוס.


ועם הידיעה שאין אפשרות לזכירה מוחלטת ואין יומרה כזאת, בכל זאת הכניעה לבולמוס לצלם, הפעם, כמה שיותר: למרות הכל, ההתעקשות לחיות כאילו.


צילומים: נתן בירק


וארשה


כשהגענו היה חושך. למחרת כשקמנו לבדוק את הנוף מחלון חדרנו ראינו אותו, צח ורחוץ לאור השחר, מפלצת סימטרית ורדרדה, ישרת־קווים ובכל זאת מסולסלת למראה, מגובבת כרכובים ומגדלים ועם שפיץ מלמעלה (בספר ההדרכה שלנו תואר סגנון הבנייה שלו כ"סטאלין־גותי"): ה"פאַלאַץ קוּלטוּרי אי נאוּקי", כלומר ארמון התרבות והמדע, שנבנה בלב הבירה בראשית שנות החמישים כ"מתנת העם הסובייטי לעם הפולני". אפי כינתה אותו מייד "פאַלאַץ חלטורה".


גם בחיים, כמו כאן בצילום, הוא נראה בעיקר כמו דבשת שתוכננה בידי ועדה, אחיזת עיניים, מודל קרטון (או שַׁיִש) ולא מבנה של ממש; יש בו פעילות ענפה של ועידות ואקדמיות, בתי קולנוע ואולמות אירועים אבל תפקידו האמיתי הוא פשוט להתנוסס בלבה של העיר, להיות מונומנט, מצוף אדנותי המסמן את מקומה של היבשת השקועה, רוסיה.


ברכבת הטראנסיבירית, לפני שנים רבות, חזרה ילדה בת חמש או שש עם אמה מביקור אצל סבתא ברוסיה וכמו שקורה לילדים הסתבר ששכחה תוך שבועות ספורים את כל הפולנית; אבא בא לקבל את פנינו בתחנת הרכבת המרכזית של ארשה ולקח אותנו למסעדה – תה ותפוחי אדמה ומה עוד היה שם בארוחה –ואני היית מפטפטת רוסית בקול רם; זה היה בימי השיא של "מהפכת גומולקה" והורי היו נחנקים ממבוכה ומפחד, לא יודעים איך להשתיק אותי; המלצרית, כל אורחי המסעדה נעצו בנו מבטי שינאה, בעוד אני מסגירה והולכת ומסגירה את הורי לזעמו האפשרי של ההמון הפולני, בפטפוט הרוסי הנלהב של: "פּאַפּאַ, קוּפִּי מִנְיָה קְנִישְקוּ" - "אבא, תקנה לי ספר"


וארשה


חדוות הזיהוי של שפת השלטים, פליאה ראשונית: מה, תראו, אני יודעת לקרוא!


"על מסכי הקולנוע: 'נחשים אדומים'. 'קראטה בפולנית'. 'שירים על טל'. 'כתובת על מצבתה של ברברה ראַדְזִיווִיל'." קצת אי ביטחון, הבנתי נכון? שירים על טל? (כלומר רצים בשדה רטוב מטל ומזמרים זמירות? או שרים שירים שהנושא שלהם הוא טל? ואולי זה "לשיר השכם בבוקר"?) וגם את המילה שמזכירה לי נחשים אני לא בטוחה שתירגמתי נכון, ובכל זאת, תחושה של רהיטות, של מובנות גמורה.


מוקפת תחושה דומה של הצטללות, של אישור, קומפוזיציה מפוענחת לגמרי, פתאום בקטע רחוב סתמי בווארשה: היכולת הנדירה לדעת, ידיעה צפופה ושיטתית מתוך רוויה מלאה של כל שכבות הזיכרון. לא רק קלות הקריאה של הכתוב על השלט; גם, למשל, הסמליות־המגשימה־את־עצמה בשמו ובמראהו של HOTEL POLONIA שמשמאל, עצם השם מעלה מייד דימוי ברור ומפורט איך יכול להיות הוטל פולוניה גם מבפנים, מה צורת חדריו ומי אורחיו, ריח האפלולית בין קפלי הווילונות, סוג מריטת הגעגועים, הצטנפות העלבון בטפטים הדהויים –


והבניין שמימין לו, הכיפה הפינתית הזאת, הפיתוחים המתחנחנים, בשקט היה יכול לעמוד, בדיוק כמו שהוא, הוא והבניין השכן שמימין לו, גם בתל אביב, בנחלת בנימין או בהרצל או בשדרות רוטשילד –


והלאה בעומק, קטע גורד השחקים המודרני, אנדרטה לפרץ הפיתוח האורבני משנות השבעים שנתקע באבּוֹ עם פרוץ ה"קריזיס", יומרה מתוסכלת, קוץ בעיניים, בושה פולנית –


הילדים שעוברים כאן, בכובעי צמר סרוגים ביד, המילים הכי גסות שהם יודעים להגיד ידועות גם לי; והסבתא עם המטפחת והסל שנחה על הספסל, הפיזיונומיה הצפויה שלה, פישוק הירכיים, כובד החזה, קשי יומהּ, רפרטואר הבישול (הטעם הצהוב של עוגות השמרים שהיא יודעת לאפות) –


וזנב החשמלית האדומה עם הגג השחור. זֵכר החשמלית הפולנית קפא ונותר חנוט כל השנים בתוך צרור הילדות הקדומה –בארץ גדלתי רק עם אוטובוסים – לכן הפגישה המחודשת היא אוטומטית דרך עיני הילדה שהיו לי. כמו חיה גדולה שאורחותיה מוכרים וידועים מימים ימימה, הנה היא שוב, כבדה ולכודה; מאולפת, יכולה לנסוע רק בקו ישר באמצע הכביש, מרותקת בתחתיתה אל הפסים, קשורה במחושיה הדקים אל פסי החשמל העליונים, מתקנאת בחירותו היחסית של בן־דודה האוטובוס, שנוסע קטע־דרך מעבר לגדר במקביל אליה ואז ניתק ופונה לו ימינה, כמו בוחר לו מסלול חופשי על דעת עצמו –


וכל הגוונים מובנים, גוונים ובני גוונים. רמז לחות על המדרכה, איכות האור הצפוני שיש בו תמיד מרכיב של צל, עומק של קרירות גם ברגעים של כמעט־שמש –


וארשה


העצים העירומים של רחוב מרשלקובסקה השתקפו בחלונות הראווה: כמוהם גם חנות הכלבו הגדולה בווארשה עמדה בשלכת, מרה וחשוקת שיניים, חולמת חלום פורנוגרפי אסור ומרתק על שפע, על בתי הכלבו הזבים חלב ודבש, מתפוצצים מעושר קל, אי שם בגן העדן הקפיטליסטי במערב.


בפנים היה הכל שקוע באפלולית למחצה, שורות נורות הפלואוריסנט הופעלו רק אחת כן אחת לא, לפי הצו הממשלתי לחיסכון בחשמל; הלקוחות מיששו בטקסיות את הסחורה המסכנה, עמדו יפה בתור וקנו במחיר אסטרונומי ותמורת תלושים בגדים חסרי צורה בתכול סוציאליסטי עייף, לבן או ורוד דהה, רק במידות מסוימות ולא באחרות, אולי בשבוע הבא יהיה משהו אחר, אולי בחודש הבא, עכשיו אפשר לקנות רק שורות־שורות של תלבושת אחידה, לחיות חיים של תלמידים נדכאים נצחיים, בבית ספר מחורבן שלא מסתיים לעולם.


לפתח בית הכלבו עמדה חבורת כליזמרים חלטוריסטים. הם התלבשו נקי ומסודר וצחצחו נעליים וחבשו כומתות ועמדו מחונכים וחסרי חיוך מרוב בושה גאה, מביטים זה בזה ולא בקהל, וניגנו מנגינה עממית עליזה ומדבקת; חברם התהלך עם הגיטרה לצווארו לאסוף את הפרוטות שלנו.


שצ'צ'ין


הארכיאולוגיה של השייכות: אבא, אמא, אח, אחות, הגרעין הבלתי ניתן לחלוקה, הקונסטלציה הראשונית, הקובעת. זו התמונה הארכיטיפית שריתקה שעות ארוכות, נבדקה ושוננה שוב ושוב בחיטוטים הסודיים במגירות בשעות הבדידות המתוקה, הבטוחה, לבד־בבית־בילדות.


חליפת הפסים הכחולה כהה, עם הדשים הרחבים, של אבא. החליפה של אחי היתה מטוויד שעיר במקצת, מרובב־חום (החלק העליון עם עניבה, כמו לגבר קטן – הוא היה כאן אולי בן עשר – אבל המכנסיים התואמים היו עם כתפיות ילדותיות וקצרים מאוד, כמו מכפלות השמלות שלנו: הזכות להדק את המותניים בחגורה ולכסות את הברכיים היתה פריבילגיה שהוענקה רק עם ההתבגרות). בשביל הבנות היו קונים בד שיספיק לשתי שמלות – זה שכאן זכור כקורדרוי כחול מנוקד לבן ואדום – והולכים לתופרת, להזמין לגדולה דוגמה מבוגרת יותר, עם צווארון־מלחים, לקטנה עם כיווצים תינוקיים על החזה. כתפי השמלה של אמא הודגשו בכריות עבות – גם זו פריבילגיה של נשיות בשלה ובוגרת – הפנינים לא היו מעולם אמיתיות, אבל אני האמנתי שכן; השיער שלה סולסל "על הצד", משווה פורמליות מסוימת לתוֹאַם־הרוך הסלאבי שלה – בהירוּת השיער, העיניים הכחולות, עצמות הלחיים הללו, האף הסולד, השפתיים הנדיבות.


המוסכמות שקובע לו הזיכרון: אמא תמיד היתה יפה (וגם אחותי); לאבא "מבט יהודי" (וגם לי); אחי תמיד בפה מהודק, מתוח כמתגונן, זומם סודות. אבל המתח, אי נינוחות נטולת חיוך, שוֹרה למעשה על פני כולם; אולי דווקא פחות מתוך נטייה טבעית שבאופי, אלא בעיקר מתיחות מסוגננת, מודעת לעצמה, שייכת למעמד ההצטלמוּת המשפחתית. בפולניה, "משפחה" היא מוסד, פוזה, הצגה, מלאים מתח, כללים נוקשים של הופעה והתנהגות: ציות מוחלט, סמכותיות מוחלטת, הרמוניה כפויה.


שלושים שנה מאז התרחצנו והסתרקנו ולבשנו בגדי־ייצוג וישבנו ללא תנועה בסטודיו השצ'צ'יני. וכל הזמן הזה הם נשארים לי, ארבעתם, מקובעים בתודעה בדיוק כמו כאן: ככה אמנם הם נראים לי עד היום, זה עדיין הגודל שלהם בשבילי ואלה היחסים ביניהם, כמו רק זו זהותם האמיתית, התמצית הבלתי־משתנית שלהם (רק אני, נדמה, גדלתי במקצת והשתניתי, לפחות במראה החיצוני, מאז ישבתי קטנה בצמות אסופות בסרטים וגליל־שיער עליון שכּונה "קוֹק", והשתדלתי לא לזוז ובכל זאת יצאתי קצת מטושטשת).