“הספר "מלחמת יום כיפור - זמן אמת" (ידיעות ספרים, 2003) מאת רונן ברגמן וגיל מלצר מציג מחקר על מספר זוויות ואירועים בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, ומבוסס בעיקר על הקלטות הקשר של מוצב הפיקוד של פיקוד הדרום, שעל קיומן הורה שבעתו אלוף הפיקוד שמואל גונן (גורודיש), כמו גם על תמלילים, יומני מבצעים, תמונות, רשימות אישיות, ספרים וראיונות.
דוגמה לניתוח שכזה יש בסיפור הקרב השני ב"חווה הסינית". ב־16 באוקטובר, הוטל על כוח מחטיבת הצנחנים הסדירה בפיקוד המח"ט דאז, אל"מ עוזי יאירי, לטהר את ציר "טרטור" מכמה חוליות של ציידי טנקים מהקומנדו המצרי. היתה זו משימה בעלת חשיבות חיונית, שכן במידה והציר לא יטוהר וכוחות לא יעברו בו, ינותק הכוח שכבר צלח את תעלת סואץ. עיקר הכוח הורכב מגדוד 890 של החטיבה, עליו פיקד סא"ל (לימים אלוף ושר) יצחק מרדכי. אך למרות חשיבות המשימה, התברר למחברי הספר כי איש לא טרח לעדכן את הצנחנים כי לילה קודם לכן לחם במקום גדוד סיור מחטיבת צנחנים במילואים 317. הגדוד נתקל במערך מצרי מבוצר היטב וספג נפגעים רבים.
גדוד 890 החל במשימתו באותו לילה, סיפר קצין האג"ם של הצנחנים, אל"ם (מיל.) גיל דוד, "ואז לפתע נפתחה עלינו אש תופת מכיוון הגבעות שמצפון לנו. מהר מאוד הסתבר לנו שאנחנו נמצאים ממש במרכז שטח השמדה של המתחם המצרי ושהם, משטח הגבעות, שולטים עלינו באש. יורים עלינו בהתחלה משק קל ואחר־כך מרגמות ובהמשך ארטילריה. איציק מרדכי, במנהיגות של מפקד מעולה, אשר תיפקד טוב מאוד לאורך כל הקרב הזה, נותן מייד פקודת הסתערות, ותוך כדי כך מתחילים להיפגע הרבה מאוד חיילים" (עמוד 256).
גדוד הצנחנים 890 ספג 41 הרוגים וכ־110 פצועים בקרב. אולם למרות המכה שספג הגדוד שב והתנער כעוף החול" ועוד באותו לילה שב לתפקד כמסגרת לוחמת. למחרת חצה את התעלה והוסיף להילחם. הקרדיט, כתב לימים קמב"ץ הגדוד דאז ולימים אלוף, גיורא איילנד מגיע למנהיגותו של מג"ד, מרדכי.
סגן מפקד אוגדה 162 במלחמה, תא"ל (מיל.) ד"ר דב תמרי, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ובשריון, אמר למחברי הספר כי הוא "בכלל לא רוצה להיכנס לוויכוח הזה. הצנחנים עשו קרב אחד כל המלחמה, ואחר כך יצרו ממנו מיתוס. מכל מלחמת יום הכיפורים נשאר כאילו בתודעה דבר אחד – 'החווה הסינית'. הבעיה איתם, עם חטיבה 35, שלא רק שלא באו מוכנים לחווה הסינית, אלא הם לא באו מוכנים למלחמה כולה. הפיגור הכי גדול בין 67' ל־73' היה של חיל הרגלים. הם עשו פעולות מיוחדות מעולות, אבל לא היו מוכנים למלחמה של ממש, צנחנים וגולני" (עמוד 260).
יתכן שתמרי קצת מחמיר עם הצנחנים, אבל קשה להתווכח עם טענתו העיקרית: "מה זה משנה אם יש מודיעין או אם אין מודיעין? אם אתה חושב שזה המבחן, אז יש לך טעות גדולה. השאלה היא האם אתה מוכן לסוגים משתנים של קרבות" (עמוד 260).
ככלל, הספר כתוב באופן עיתונאי ואינו מהווה מחקר משמעותי בניתוחיו, אולם עיקר כוחו בחומרי הגלם שהוא כולל (הקלטות, למשל) ובראיונות שערכו המחברים עם שחקני מפתח בחזית הדרום. בקיצור, ספר לחובבי התחום בלבד.”
