בין השנים 1954 ל-1962 התחוללה באלג'יריה אחת ממלחמות הדה-קולוניזציה הארוכות והאכזריות ביותר שידעה המאה העשרים. דור צעיר וזועם של אלג'ירים מאס בשלטון הזר ובמעמד הנחות שהקנו הצרפתים לתושבי הארץ הערבים והברברים, והרים את נס המרד. צרפתים רבים לא יכלו שלא לחוש בסתירה בין העובדה שצרפת היא זו שהעניקה לעולם את הערכים האוניברסאליים הנעלים של חירות, שוויון ואחווה, לבין העובדה שצרפתים ? הם ולא אחרים ? רומסים ברגל גסה את האידיאלים הללו באלג'יריה. על רקע זה של מבוכה נחתה "הטרגדיה האלג'יראית" של הפילוסוף והסוציולוג רמון ארון. כוחו של ארון הוא לא בגיוס רהוט של נימוקים מוסריים נגד המלחמה, אלא דווקא בדרך המופלאה שמצא לדבר היישר אל מוחו של הצרפתי הממוצע. בשפה בהירה, בהתבססו על עובדות יסוד שקשה לחלוק על תקפותן, וכשהוא חף מכל תווית מפלגתית או "מחנאית", הוא חתך באבחה אחת את הקשר הגורדי שכבל את צרפת אל אלג'יריה. הוא הציע לכל צרפתי לקחת בעצמו נייר ועיפרון, ולעשות כמותו חשבון פשוט: כמה עולה להחזיק את אלג'יריה תחת שלטון צרפתי, כמה עולה המלחמה וכמה יעלה להחזיק את אלג'יריה לאחר המלחמה. בחישוב שכל דייג בנורמנדי או קצב בשוק בפריס ידע לעשותו בנקל, הוא הראה שצרפת לא תוכל לעמוד במעמסה של החזקת אלג'יריה, משום שלאור גידול האוכלוסין הצפוי בה, והכורח להעניק לאלג'ירים אותם תנאים סוציאליים הניתנים לצרפתים, הכלכלה הצרפתית תתמוטט. מבחינתו של ארון - אין טעם במלחמה ובישיבתה של צרפת באלג'יריה, חבל על שפיכות הדמים ובזבוז המשאבים ושאר הנזקים, וככל שתקדים צרפת להסתלק משם כן ייטב. בצורת הניתוח בחר ארון להציע בפני הציבור הצרפתי דרך מושכלת להחליט על גורלו בשעה של מבוכה. חדות הראיה, ההישענות על נתונים מוצקים, פשטות הטיעונים והיעדר ההטיה האידיאולוגית ? אלו הן התכונות ההופכות את "הטרגדיה האלג'יראית" לרלוונטית כל כך לענייננו ולתקופתנו.