“לכתוב ביקורת על הספר הזה זו משימה לא קלה בשבילי. מצד אחד אני מכיר קצת את פרופ' שביד ואת כתיבתו, ולכן הציפיה שלי מהספר הייתה רבה, רבה מידי. מצד שני אי אפשר להתעלם מהניסיון של שביד לחשוף לאתר ולתאר את הפילוסופיה שמסתתרת ביצירה המונומנטלית של כל הזמנים.
שביד, כחוקר תנ"ך ומחשבת ישראל, לא יכול היה להתעלם מהגישה הביקורתית האקדמית שהחלה בשפינוזה ועד היום. ואף על פי כן הוא מתייחס לתנ"ך כיצירה שלמה אורגנית ובעלת מסר ערכי-פילוסופי אחיד.

בפרק א' שביד מנסה מנסה לחלץ השקפת עולם פילוסופית מתוך הטקסט המקראי, בעיקר מתוך ספר בראשית וסיפורי האבות, ובניגוד לשפינוזה ומנדלסון שראו בתנ"ך חוקה מדינית בעיקר, שביד, לעומת זאת, סובר שלמקרא יש השקפת עולם סדורה בנוגע ליחיד ולציבור, הן ברובד האישי והן ברובד הפוליטי מדיני. המקרא בונה תודעת זמן מוסרית, תודעת שליחות ומשמעות, שמעוגנת בסיפור ימי הבריאה ובריאת האדם.
בפרק ב' שביד עובר לספר שמות בעיקר (גם ויקרא ובמדבר) ומנסה ללמוד את תהליך גיבושו של עם ישראל ללאום ואחר-כך לממלכה, וכיצד הכינון הזה היה ארוג בחקיקה מוסרית גבוהה, ויחד עם זאת בנפילות גדולות.
פרק ג' מתמקד בספר דברים שהוא, לדעתו של שביד, יסוד התורה שבעל פה, וכאן שביד נכנע למגמות הביקורתיות ומנסה לאחוז את החבל בשתי קצותיו כאשר הוא מציג את ספר דברים כספר שאמנם משקף את דעתו של משה, אך מאידך נכתב בשלבים ובדיעבד. קצת צורם לרוח הכללית של הספר.
פרק ד' עוסק בזוגיות על פי המקרא. ופרק ה' מציג את המתח בין האוניברסליות, התבונה המדינית, הפתיחות לעמים ותרבויות אחרות, ובין הפרטיקולרי, ההתבדלות וההתכנסות הישראלית. כאן שביד מביע את דעתו בהגדרת עם ישראל כעם סגולה.

ספר טוב, אבל ציפיתי ליותר מעוף, וליותר עמקות. הקריאה בספר הזה חידדה אצלי את החסרון כאשר לימוד התנ"ך נעשה במנותק להבנות העומק של חז"ל במדרשים ובתלמוד.”