עדים דוממים - סיפורם של חפצים מאוספי יד ושם / חביבה פלד-כרמלי

עדים דוממים

סיפורם של חפצים מאוספי יד ושם

חביבה פלד-כרמלי

יצא לאור ע"י הוצאת יד ושם, בשנת 2014, מכיל 272 עמודים, עיון » שואה







ללא דירוג ללא דירוג
0 בנים   0 בנות
455 התעניינו בספר


תקציר הספר
חפצים פשוטים הם עדים דוממים המנציחים סיפורי חיים שלמים. בספר עדים דוממים מוצגים הסיפורים שמאחורי החפצים, בניסיון לשמר ולהנציח את חייהם של בעליהם ואת נשמתם. החפצים הם בעיקרם יומיומיים ולכאורה חסרי חשיבות, ומבעדם מצטיירים האנשים עצמם, בעליהם של החפצים, שרבים מהם אינם עוד בין החיים. בשל הנסיבות המיוחדות של השואה, משמעותם של החפצים האישיים האלה מועצמת מעבר לערכם האישי-הפסיכולוגי וההיסטורי, שכן הם בבחינת עדים לדורות הבאים, המספרים בדממה על פיסות חיים שנקטעו ועל רסיסי זיכרונות המבקשים להישמר, וככאלה יש בהם כדי להאיר פינות אנושיות ייחודיות וחד-פעמיות, לתעדן ולהנציחן.

כך הוא ספר המתכונים שכתבו עובדות הכפייה במחנה רוונסבריק, שהועסקו במפעל של חברת "סימנס". האסירות התמודדו עם הרעב באמצעות שיחות על מאכלים ושחזור מתכונים, לא אחת גם פרי דמיונן. על גבי ניירות של חברת "סימנס", שאותם גנבו מהמפעל, הן כתבו מתכונים שנהגו להכין בבית, ואיגדו אותם לכלל ספר. ספר המתכונים הזה נשמר בידי אחת מניצולות מחנה רוונסבריק, אשר התקשרה אל מחלקת החפצים של המוזאון לתולדות השואה ביד ושם והודיעה: "יש לי ספר מתכונים שכתבתי במחנה רוונסבריק". זאת הייתה אחת מפניות רבות, בטלפון ובכתב, המגיעות ליד ושם מניצולי השואה או מקרוביהם, המבקשים או המתבקשים למסור למשמרת עולם פריט או חפץ שהגיע משם, מן התופת של תקופת השואה, לכאן -אל החיים החדשים שנבנו במדינת ישראל.

במשך שנים רבות, מרבית ניצולי השואה לא היו מודעים למלוא ערכו הלאומי של החפץ המצוי ברשותם: מסרק, גזיר נייר, בובה, רישום או ערכת תפירה. לדידם היו החפצים חלק מדרכם האישית לשימור זיכרונם של בני משפחה שנרצחו ושל קהילה שחרבה. רק מקצת הניצולים פנו מיזמתם ליד ושם וביקשו למסור את הפריטים שבידיהם, מתוך רצון לשַׁכְּנם במקום מוגן שבו יספרו את סיפור השואה לדורות הבאים. כך, חנוכייה שהוצבה על אדן חלון של בית יהודי בגרמניה הנאצית, שעל גב תצלומה נכתב: "יהודה תחיה לעד", נהפכה לסמל של ניצחון רוח האדם.

צוות מחלקת החפצים של המוזאון ההיסטורי של יד ושם, בניהולה של חביבה פלד–כרמלי, יזם פעולות איסוף ויצא לא אחת אל בתיהם של ניצולים, אל קרובי משפחתם של נספים ואף אל אתרי רצח וגטאות באירופה, במטרה לחפש פריטים אותנטיים, שרידים של הסבל האנושי, שהם בבחינת מצבה לנספים. בתהליכי חיפוש מורכבים ומרתקים, הגיעו אל חפצים מְסַפְּרִים:
אל המסרק שסייע לבעליו להיאחז במשך כמה רגעים ביום בשגרת העבר של היגיינה אישית; אל הנעל הזעירה של התינוקת, שעל סולייתה נרשם תאריך רציחתה, עם מאות ילדים יהודים נוספים שנרצחו באותו יום; אל הבובה שנישאה בידיו של פעוט לאורך מסעו הטרגי, כסמל אהוב ומנחם של הבית החם שנעזב, אך גם, ללא ידיעת הילד, כמחבוא מאולתר לנכסיה הכספיים האחרונים של משפחתו.
היטיב לבטא זאת הכנר שלמה מינץ, שניגן בכינורו של מוטל'ה, נער שנרצח בשואה, וכך כתב" "כינור, זוהי נשמתו של אדם. אם לקחת את כינורו לקחת את נשמתו. הילד אבד, אך הכינור נשאר. אני בטוח שתשמרו היטב על נשמתו של ילד זה"
.
אוסף החפצים מונה כיום למעלה מ-27,000 פריטים שנאספו במשך השנים.

לפני שהספר ראה אור הלכה לעולמה המחברת חביבה פלד–כרמלי, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.
אויש









©2006-2015 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ