ממשלת צללים
"חבל שהגרמנים לא גמרו את המלאכה," אומר אבא ועיניו האדומות רושפות אש ובורקות כשני זרקורים אדירים. מביט אבי אל נקודה נעלמה בחלל החיצון ומדמה בליבו כאילו אלפי מלאכים עושים אוזנם כאפרכסת להאזין בדריכות למוצא פיו. הוא נושא כפיו לשמיים ומטלטל אותן מצד לצד בתנועות קצביות נמרצות, נואם נאום חוצב להבות ומתיז זיקוקי די-נור לעבר קהל מאזיניו המרותק.
אמא ואני עומדות כל אותה העת בפינת החדר, מביטות באבא המתלהט כחוט חשמל נטול מעטפת ומביטות זו בזו בשיברון לב ובחוסר אונים משתק. איננו רואות מאומה בסביבתו של אבא, זולת אבא המדבר אל עצמו. נואשות עוקבות עינינו אחר תנועות ידיו המונפות אל-על, מאזינות באימה לדבריו ובוכות ללא קול.
הוי, אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו, מה היה לך? מה אירע לעטרת ראשנו, לנזר אהבתנו? נשתבשה דעתו של אבא. אבא אינו מבחין בנו כלל. רק גופו עימנו, אך נפשו נטועה הרחק בין הררי החושך. הוא טרוד בשכנוע עדת שומעיו השמימיים בצדקת דבריו.
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן
וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן
וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין
לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין
כִּי לֹא יִזְכּוּ בְּעֵינֶיךָ בַּדִּין.
"מי נתן ליהודים מדינה?!" זועק אבא. אילו עמד מולו באותה השעה חוזה המדינה, תיאודור הרצל, בוודאי היה אבי מפליא בו מכותיו וממטיר עליו את אגרופיו הקמוצים. "רק הגרמנים יודעים לעשות סדר! המכונות הכי טובות – של הגרמנים. התנהגות הכי נעלית – של הגרמנים. Deutschland über alles – גרמניה מעל כולם. האנשים הכי משכילים – גרמנים."
ואז לפתע פתאום פוצח אבא בשיר ההמנון הגרמני הישן, ומזמר אותו מתוך התרוממות הרוח ובהשתפכות הנפש: "דויטשלנד, דויטשלנד, איבֶּר אָלֶס."
וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן
כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְתוֹ
כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפּוֹר וְתִמְנֶה וְתִפְקוֹד נֶפֶש כָּל חָי.
עוד בהיותי רכה בשנים למדתי שיש דברים שראוי להצניע. אבא אינו נושא שמומלץ לספר עליו לחברותייך. למדתי בבית הספר הממלכתי-דתי שבעירנו, וכדרכה של כל בת, הזמנתי חברות לביקור בביתי. אסירת תודה הייתי על שהזמינו אותי הן לבתיהן, ורציתי אף אני להשיב להן כגמולן הטוב, אולם כשהתבגרתי מעט, הבנתי שאין לעשות כן בשום פנים ואופן: טעות גדולה היא להזמין חברות הביתה בשעה שאבא נמצא בו. אבל בכיתה ב' או ג' עוד לא עלה הדבר למודעותי.
אבא, שהיה אדם דתי מאוד בהכרתו, עזב לפתע את הדת, ולא זו בלבד אלא שהטיף לכולם לעזוב אותה. הוא היה מדליק את האורות בשבת בהפגנתיות ומוכיח למי שרק נקרה בדרכו שכל רע לא יאונה לו. "הנה, תראו, הדלקתי, ולא קרה לי שום דבר רע," היה אומר, וצחוקו המתגלגל, המתנצח, נישא בחלל החדר כסופת רעמים.
ככל שהזדעזענו יותר ממעשיו, כן היה אבא ממשיך בהם עוד ועוד להכעיס, מציק, מקניט ומטריד אותנו עד אשר ביקשנו שנפשנו תימוג ותתנדף מבעד לכותלי החדר.
"שֶׁיָּמוּת!!!" מיררתי בבכי יום אחד במיטתי כשכוחי לא עמד לי עוד במשא המרורים שהעמיס אבא על גבי הרעוע ועל גבה של אמא. "למה רק לי יש אבא כזה? למה אמא לא מתגרשת ממנו?" ייבבתי.
הכרית הבהירה, הקטיפתית, ספגה את שצף דמעותי ועטפה את ראשי בחום וברחמים: "די, ילדה טובה. די, ילדה חמודה. הנה, הניחי את ראשך הרך בחיקי וחִלמי. חִלמי על הרים מכוסים במרבדי ירק, חִלמי על שמיים תכולים, חִלמי על שדות ועמקים, על נחלים שוקקים. חִלמי על עולם מחייך שמציץ מבעד לחלון חדרך האפל."
ואני הנחתי את ראשי בהכנעה צייתנית על הכרית והפקרתי עצמי לחלומות. חלמתי על עולם נהדר, על עולם יפהפה, מלא טוהר ושמחה, על עולם מאושר וחייכני – על עולם בלי אבא.
אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ
מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל
כְּצֵל עוֹבֵר וְּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ
וְכַחֲלוֹם יָעוּף.
לא תמיד התנהג אבא בצורה מוזרה שכזו. פעם היה אבא איש חשוב. כל מי שהכיר אותו, היה מלא הערכה כלפיו. אנשים רבים היו משחרים לפתחו, צמאים למוצא פיו. אבא נשא תפקיד מפתח במשרד ממשלתי. ראשי המדינה סרו למרותו, נועצו בדעתו. הבית שלנו היה שוקק חיים.
בזכות כבודו של אבא, כך הבנתי מאוחר מדי, אף אני זכיתי בחברות רבות וביחס אוהד במיוחד מצד הגננות והמורות. והנה, ביום אפרפר אחד התחלפה הממשלה בישראל, ואבא שלי נשאר בחוץ. ללא עבודה, ללא כבוד, ללא פרנסה.
תחילה לא חשנו בשינוי. אבא חיפש עבודה אחרת. החסכונות הרבים שהיו לנו הביאו לידי כך שלא הבחנו בירידה ברמת חיינו בשלב הראשון.
אולם החודשים נתארכו, שנה חלפה לה, ואבא עדיין היה מובטל. אט-אט השגחנו בשינוי שחל בו וכרסם את נשמתו. האדם הסבלני שהיה נעלם, ואת מקומו תפס אדם עצבני, מהיר-חמה, המתפרץ בזעקות שבר עם כל תסכול פעוט. זהירים היינו במחיצתו של אבא. מהלכים על בהונות לבל ימצא תירוץ להטיח בנו האשמות ועלבונות.
אך ככל שנתמשכה תקופת האבטלה, כך הפך אבא ציני יותר, מקניט ורגזן יותר, עד שיום אחד מצאנו אותו נושא נאום לציבור נעלם, בלתי נראה.
נשתבשה דעתו של אבא.
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יֵעָנִי וּמִי יֵעָשֵׁר
מִי יִשָּׁפֵל וּמִי יָרוּם
וּתְשׁוּבָה וּתְפִילָה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה.
יום כיפור. אני לובשת את מלבושי החג הצחורים ומתכוננת ללכת לבית הכנסת. אמא מדליקה נרות מבעוד מועד, ואף היא עומדת לצאת לתפילה.
רק אבא לא מתכונן. הוא נשאר במיטתו. אבא לא רוצה ללכת לבית הכנסת. אבא שונא את האנשים ברחוב, את האנשים במכולת, אך יותר מכול שונא הוא את אנשי בית הכנסת, ולכן הוא לא הולך לבית הכנסת.
לפתע מתרומם אבא מהמיטה בחופזה כנשוך נחש, כאילו נזכר בדבר-מה חשוב. הוא מתלבש בבגדי חג, עוטה את הקיטל הלבן ונועל נעלי בד לבנות. אחר הוא ממהר לזַמֵּן אליו מניין של רוחות ומשלחת מלאכים בכירים לישיבה בהולה. אבא, כולו בלבן, יושב בראש השולחן העטוי מפה לבנה, ופותח את הישיבה במילים נרגשות כמו היה משמש עדיין במשרה הממשלתית הבכירה.
אמא ואני מביטות זו בזו בכאב אילם, דמעותינו קולחות כמבוע הניגר בעוצמה מראש ההר ונופל בכוח רב לעמק. קול בכי בלתי נשלט בוקע בעוז מחלל ריאותינו ומתנפץ אל חלל המסדרון , ואז אנו קורסות זו לזרועותיה של זו כזוג מגדלים מתמוטטים לאחר רעידת אדמה חזקה, מאמצות אל ליבנו זו את זו כאילו לא נותר לנו אדם בעולם זולתנו. אחר אנחנו ממהרות לבית הכנסת. "שימות, שימות!" אני מסננת בלחש מבין שיני ופוסעת ללא אומר בעקבות אמא לבית הכנסת.
עזרת הנשים לבנה כולה. הנשים נדמות בעיני לעדת פיות טובות צחורות כנף, אך אני לא שתה ליבי אליהן. אני שוקעת בכיסאי, הסמוך לכיסאה של אמא, וצוללת בים מחשבותי. "בקיץ הזה תלבשי לבן, תחשבי מחשבות בהירות. אולי תקבלי מכתב אהבה, אולי נעשה בחירות," מהדהד בראשי כדנדון ענבלים השיר של נעמי שמר. "נצא מן הדעת בקיץ הזה, ואחר כך נדע שלווה. יקרה לנו נס בקיץ הזה, אם רק תלבשי לבן." אני מתבוננת בשמלתי הבוהקת מלובן ונושאת תפילה קטנה שיקרה לנו נס.
עם תום התפילה אני אוספת את עצמי בחזרה אל גופי, מברכת את הנשים הסמוכות למקום מושבי בגמר חתימה טובה וצועדת בדממה לצידה של אמא.
וְתַחְתּוֹךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ וְתִכְתּוֹב אֶת גְּזַר דִּינָם.
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ.
על מפתן ביתנו אני חשה תחושה מוזרה, בלתי ניתנת לתיאוּר, כאילו מן רוח משונה הנמלטת מן הפתח מתעכבת קלות בין תלתלַי ומפזרת אותם. אני מסיטה את שערותי הסוררות לאחור ונכנסת הביתה.
אור עז בבית, כזוהר הרקיע. המפה הלבנה נצמדת בחשש כתכריך אל השולחן. היא נראית מיותמת יותר מאי-פעם. הכיסאות שסביב השולחן ריקים כולם, סדורים כחיילים שלא עמדו כראוי על משמרתם.
פתאום צריחה עזה מתמלטת מגרונה של אמא ומפלחת את חלל הבית. הקירות המאובנים רוטטים ונרעשים מעוצמת הזעקה ומאיימים להתמוטט עלינו כהרים התלויים על חוט השערה.
אני רצה בעקבות הצעקה אל חדר העבודה של אבא, ולפתע נאלמת דום: בין שמיים לארץ מרחף לו אבי כמלאך לבן כרות כנפיים, ועל צווארו כרוך חבל.
הרוח הבוקעת מבעד לחלון מערסלת את הדמות בלבן הלוך ושוב, ימינה ושמאלה, לכאן ולשם, ולפתע רואות עיני כנפיים עלומות נפרשות ופורחות להן מבעד לחלון החוצה. והכנפיים הצחורות נוסקות מעלה-מעלה, אל מעבר לענני החושך, אל מעבר לירח ולצבא כוכביו. הן פורצות בסערה דרך מעטה האטמוספירה ונטמעות בכרי חופש ירוקי עד, זרועי פרחים.
רִיבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים
אַב הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת אֲשֶׁר יְמִינְךָ פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים...
בָּרָאתָ בִּי מֹח וָלֵב וּבָהֶם חוּשׁ הַמַּחֲשָׁבָה לַחְשׁוֹב מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת וְהַרְהוֹרִים טוֹבִים...
וַאֲנִי טִמֵּאתִי אוֹתָם בְּהַרְהוֹרִים וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת.
וְלֹא דַי לִי בָּזֶה אֶלָּא שֶׁעַל יְדֵי הַהַרְהוֹרִים הָרָעִים בָּאתִי לִידֵי טוּמְאָה...
וּמֵהֶם בָּרָאתִי מַשְׁחִיתִים וּמְחַבְּלִים הַנִּקְרָאִים נִגְעֵי בְנֵי אָדָם...
בָּרָאתִי מַשְׁחִיתִים לְחַבֵּל אֶת עַצְמִי...
חלפו שנים רבות מאז פטירתו של אבי. פסיכולוגים רבים ניסו לחלצני מרגשות האשם שדבקו בי, אך ללא הועיל.
עברתי שמונה חבלי לידה וזכיתי בשמונה ילדים מקסימים ובבעל מבין ואוהב, אבל החבל ההוא שחנק את אבי למוות מוסיף לרדוף אותי כל חיי.
ובאביב, כשהארץ פורחת ומתחדשת, וכל היקום אומר שירה, דווקא אז אני חשה כיצד החבל של אבי מזדחל בחשאי אל צווארי, נמתח ומתהדק סביבו וגורם לי תחושת מחנק.
