איך להעביר טיסה של 11 שעות


אני תוהה עכשיו, איזו תשובה בדיוק אתם מחפשים? עבור ההיפוכונדרים שביניכם, כלומר אלה שמצפים לקבל תשובה רפואית טהורה, יש גרסה ראשונה ודי משעממת: אל תאכלו מאכלים כבדים לפני הטיסה, אל תתקרבו לאוכל מטוגן, שתו הרבה מים לאורך כל הטיסה, קומו מדי פעם ממושבכם על מנת להתעמל ולשחרר את חלקי גופכם המאובנים, אל תשתו אלכוהול בזמן הטיסה, והקפידו להניע את רגליכם גם כשאתם ישובים, על מנת למנוע היווצרות קרישי דם ותופעות דומות. אם תקפידו על הוראות פשוטות אלה – מובטח לכם כי תגיעו ליעדכם שלמים, בריאים ועייפים. אם, לעומת זאת, לא תקפידו על ההוראות הנ"ל, קיימת סכנה מיידית שתרגישו לא טוב, תחלו, תחטפו סחרחורת ובחילה, תתעלפו, או שפשוט תמותו (חס וחלילה) מוות מיותר אחר.


עבור אלה שאינם היפוכונדרים אך עדיין חרדים מטיסות, קיימות הנחיות אחרות. ראשית (לא שזו נחמה כלשהי) אתם בחברה טובה. אנשים רבים סובלים מחרדת טיסות ברמה זו או אחרת. הקיצוניים שביניהם לא טסו אף פעם, כף רגלם לא דרכה מעולם על סיפונו של מטוס וגם אין להם שום כוונה לעשות זאת בעתיד. הקיצוניים פחות הם אלה שבאופן שיטתי מתכוננים לטיסה במשך חודשים, מכינים את עצמם ביסודיות, אורזים מזוודות, קונים כרטיס, מתגברים על הפחד, עולים למטוס – ואחרי דקה חוזרים על עקבותיהם וצועדים בחזרה היישר לחיקו החם של הטרמינל. והנותרים? מדובר בחבורה אמיצה של בריות אשר מכורח הנסיבות מוצאת את עצמה טסה מדי פעם ברחבי העולם.


על האחרונים ייגזר לבלות את שעות הטיסה בכסיסת ציפורניים או בלפיתת חנק של ידיות המושב.


בשבילי שם המשחק הוא תעסוקה. מכיוון שאני לא נוהג לישון בטיסות, ודאי לא יותר משעה קלה של תנומה, המטרה האולטימטיבית שלי היא להעביר את הזמן בלי להרגיש אותו. בחתירה בלתי נלאית לעבר מטרה זו, כל אמצעי כשר בעיניי. החל מסרט ילדים דרגה ג' במסך האישי שלי, דרך קריאה אובססיבית של כל פרט במגזין של חברת התעופה והמשך במשחקים שונים במחשב הנייד שלי. אם אתם מוכנים להשקיע (לי זה קורה כשש שעות לתוך הטיסה), אוכל להמליץ על שיחות עומק עם הסרדינים שמימינכם ומשמאלכם. אין דרך טובה מזו להעביר כמה שעות ולהכיר את הבריות. אני נזכר בחיוך בכל אותם טיפוסים שהתארחו אצלי במושב H28 או G48. חיים שלמים של אנשים זרים לחלוטין נפרשים לפניך כמו ספר פתוח. מי לא היה אצלי? נזירה חדורת אמונה שחזרה מביקור בנצרת, רופא הנבחרת האולימפית בהתעמלות של ארצות הברית, הודי שהקים חברת סטארט-אפ בתחום ריחות מלאכותיים, דינה מיוקנעם, שעיקר עיסוקה בחיים הוא הכנת תבשילים מהמטבח העיראקי, דיילת אוויר מתוסכלת שלא מצליחה למצוא זוגיות ועוד מגוון רחב של אנשים, כולם יפים ומיוחדים בדרכם.


וכך, מרגע שהתחלת בשיחה, גורלך נגזר. אלא אם כן תוכל למצוא לך "אירוע מפסיקני". אירוע מפסיקני יוגדר ככזה שמחייב את הפסקת הדיאלוג. למשל, בריחה זריזה לשירותים, קפיצות וטלטלות עזות בטיסה (כאלה שגוררות אחריהן הודעה מפחידה מהקברניט), או ארוחת הערב. ואז, כשנוחת מולך מגש האוכל, אתה נותר לבדך בעולם, מתמודד עם הרע מכל – האוכל בטיסות. פעמים רבות מצאתי את עצמי מתחבט בשאלה, מה גרוע יותר? סרדין טורדני שמספר לך בפרטי פרטים על תקופת התיכון, או גוש בשר לא מבושל, טבול ברוטב כהה.


מכיוון שלדבר כדאי (על מנת להעביר את הזמן שנותר) וגם לאכול צריך, הדבר היחידי שבאמת אפשר עוד לעשות הוא למזער את הנזק. באחת מהטיסות הבלתי נגמרות הללו, ישב לידי בחור ארמני, סוחר תבלינים ממולח שהרשים אותי במיוחד. מין טיפוס שתמיד נופל על ארבע רגליו כשהוא נזרק מחלון גבוה. מגשי האוכל הונחו לפנינו, ואני עקבתי אחריו בדריכות. הבחור לא איבד רגע; הוא חצה את לחמניית האבן הקרה לאורכה והניח את שני החצאים, כשפניהם מטה, על נייר הכסף הלוהט של המנה העיקרית. אני המשכתי ברוטינת האוכל הרגילה שלי. אחרי כמה דקות של אכילה שמתי לב שהלחמניות שלו עדיין במקומן, ומבטי הצטלב עם מבטו. הוא חייך חיוך של ניצחון – כאילו בזה הרגע סגר עסקה למכירה של 60 קילו זעפרן – הוריד את נייר הכסף מהמנה שלו, מרח חמאה על שני חצאי הלחמנייה ואמר: "אתה אכלת את זה קר, אני אוכל את זה חם."


שנינו שקענו בשקט המתחייב שאחרי, ואני שוב הייתי עסוק באחד ההרהורים שלי; כמה פשוט וכמה גאוני, לדחות לרגע את הסיפוק שבהסרת נייר האלומיניום וההתנפלות חסרת המעצורים על החומר במגש (שקרוי בשוגג אוכל), תמורת העונג לאכול את הלחמנייה חמה, כמו בן אנוש. בטיסה ההיא, שכל פרט ממנה נחרת בזיכרוני, נרשמה התוצאה – סוחר ארמני: אחד, חברת התעופה: אפס. אני חושב שחיי השתנו באותו רגע לנצח, ואת לחמניית האבן שלי אני אוכל מאז תמיד כשהיא חמה.