הספר ציונות והביולוגיה של היהודים דן בצורה ביקורתית באחד הנושאים הטעונים רגשית ופוליטית בחברה הישראלית: הזהות הביולוגית של היהודים והתייחסותה של התנועה הציונית לדורותיה לזהות זו. האווירה של סוף המאה ה-19, שהתאפיינה בהכרה גוברת בתרומתם של הישגי המדע והטכנולוגיה ובהתפתחות התנועות הלאומיות והמעמדיות, הביאה הן לייסוד התנועה הציונית שנועדה להחזיר נורמליות לחיי היהודים כאומה והן להתבססות תורת האֵיגניקה, שנועדה למנוע את הניוון הביולוגי של המין האנושי. רפאל פַלק מתאר בצורה מדוקדקת את הניסיונות לברר, בעיקר באמצעות מדע האנתרופולוגיה ולאחר מכן הגנטיקה, שאלות בדבר הביולוגיה של היהודים, וכן השלכות חברתיות ומדיניות הקשורות בכך. שלוש השאלות הביולוגיות המרכזיות שהציונות ניסתה להתמודד אתן היו: מה ייחודם של היהודים? מי הם או מי היו היהודים האמיתיים? וכיצד ניתן לזהות יהודים? המחקר הגנטי-מולקולתי המודרני מוצא קרבה רבה בין יהודי הגלויות השונות וביניהם לבין אוכלוסיות המזרח הקרוב (בהשוואה לאוכלוסיות צפון אירופה או אוכלוסיות אפריקה שמדרום לסהרה). בדרך כלל נהוג לראות בקרבה זו אישוש למוצא המשותף של היהודים. ואולם, הנתונים מעידים גם על חילופי גנים אינטנסיביים בין יהודים ללא-יהודים ובין עדות מרוחקות של יהודים. נראה אפוא כי לא רק המקור הביולוגי המשותף של קהילות יהודיות תרם לקרבה הגנטית בין היהודים לבין עצמם (והקרבה ביניהם לבין עמי המזרח התיכון) ולהפרדה בינם לבין הלא-יהודים שבקרבם חיו; גם המסורת והתרבות המשותפות ותנאי המחיה שנכפו על עדות ישראל עודדו את קשרי הדמים ביניהם ואת בידולם משכניהם הלא-יהודים. פרופסור רפאל פַלק לימד באוניברסיטה העברית בירושלים. במשך כשלושים שנה עסק במחקר גנטי ניסויי, וזה למעלה מעשרים שנה הוא עוסק בהיסטוריה ובפילוסופיה של הביולוגיה, בעיקר של הגנטיקה.