לכתוב היסטוריה, לכתוב טראומה (2001) הוא ספרו השלישי של דומיניק לה קפרה שעוסק בשואה, בייצוגיה ובכתיבה על אודותיה, והוא ספרו הראשון המתפרסם בעברית. בספר מעורר השראה ובה בעת פרדיגמטי זה דן לה קפרה במגוון של נושאים ובעיות שניצבים בלב העיסוק ההיסטורי והתיאורטי בשואה ושמעסיקים את כל מי שמתעניין בתקופה זו ובהשפעותיה על ההווה. את הדיון הזה מבצע לה קפרה תוך כדי התמודדות עם כמה משאלות היסוד של ההיסטוריוגרפיה ושל ההגות התיאורטית של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. הספר עוסק בין השאר ביחס שבין הכתיבה ההיסטורית ובין הכתיבה התיאורטית, על ובעקבות השואה, בשאלת האמפתיה בעבודת ההיסטוריון וחוקר העבר, בצורות של עיבוד קולקטיבי של הטראומה – בין אבל למלנכוליה – בתפקיד ובמשמעות העדות בהבנת העבר הטראומטי, ואף בכמה מהוויכוחים ההיסטוריוגרפיים המרכזיים של השנים האחרונות כגון "פולמוס גולדהגן". ייחודו של לה קפרה בעיסוקו בשאלות אלו הוא בעמדת הביניים שהוא מייצר ושניתן לכנותה עמדה פוסט-סטרוקטורליסטית אתית-אחראית. זוהי עמדת ביניים שבין רדיקליזם תיאורטי מפרק-כול בנוסח הדקונסטרוקציה, לבין היסטוריציזם פוזיטיביסטי נאיבי. את העמדה הזו מפתח לה קפרה כעמדה אתית, והוא מבקש לראות בה לא "שביל זהב גרידא בין שתי נקודות קיצון" אלא גישה ש"מנסה לנסח בעיות וזיקות באורח שונה במובהק". עמדת ביניים זו מצליחה לכונן ערוצים דיאלוגים בין שני שיחים שבמידה רבה ממסגרים עצמם לגמרי במנותק זה מזה – השיח ההיסטורי-אמפירי והשיח התיאורטי-ביקורתי. לה קפרה מייצר שדה דיון שבו תיאורטיקנים ופילוסופים כדוגמת דרידה, ז´יז´ק, באטלר ואגבמן נדונים בנשימה אחת לצד היסטוריונים מובהקים של השואה כמו שאול פרידלנדר, ראול הילברג, כריסטופר בראונינג, יהודה באואר ודניאל גולדהגן. יצירת שדה זה הנה כשלעצמה פריצת דרך שיכולה לתרום להיסטוריונים ולעוסקים בתיאוריה כאחד.